מזכר שארם אל-שיח' (1999)

מזכר שארם א-שיח (9/99) עדכן את מבנה התהליך המדיני. המזכר הושג בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. עפ”י מזכר שארם הצדדים אמורים להגיע להסכם מסגרת על מצב הקבע עד פברואר 2000 ולהסכם כולל על מצב הקבע עד ספטמבר 2000 . שיאו של מאמץ זה הייתה פסגת קמפ-דיוויד 2000 (7/00), מתווה קלינטון (12/00) ושיחות טאבה (1/01).

מזכר שארם אל-שיח’ (1999)

ממשלת ישראל (מ”י) וארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) מתחייבים ליישום מלא והדדי של הסכם הביניים וכל יתר ההסכמים שסוכמו ביניהם מאז ספטמבר 1993 (להלן “ההסכמים הקודמים”), וכל המחוייבויות התלויות ועומדות הנובעות
מההסכמים הקודמים, מבלי לפגוע בדרישות האחרות של ההסכמים הקודמים, שני הצדדים הסכימו כדלהלן:

1. מו”מ על מעמד הקבע

א. בהקשר של יישום ההסכמים הקודמים; שני הצדדים יחדשו את המשא ומתן על מעמד הקבע באופן מואץ ויעשו מאמץ נחוש להשיג את מטרתם המשותפת להשגת הסכם על מעמד הקבע המבוסס על סדר היום המוסכם קרי הסוגיות הספציפיות השמורות למו”מ על מעמד הקבע וסוגיות אחרות בעלות ענין משותף.

ב. שני הצדדים מאשרים מחדש את הבנתם כי המשא ומתן על מעמד הקבע יוביל ליישום החלטות מועצת הבטחון 242 ו- 338.

ג. שני הצדדים יעשו מאמץ נחוש לסכם הסכם מסגרת על כל הסוגיות של מעמד הקבע בתוך חמישה חדשים מחידוש המשא ומתן על מעמד הקבע.

ד. שני הצדדים יסכמו הסכם כולל על כל הסוגיות של מעמד הקבע בתוך שנה אחת מחידוש המשא ומתן על מעמד הקבע.

ה. המשא ומתן על מעמד הקבע יתחדש לאחר יישום השלב הראשון של שחרור האסירים והשלב השני של ההיערכויות מחדש הנוספות, הראשונה והשניה ולא יאוחר מ-13 ספטמבר 1999. במזכר נהר ואי הביעה ארה”ב את רצונה לסייע במשא ומתן זה.

2. השלב הראשון והשני של ההיערכויות מחדש הנוספות

הצד הישראלי מתחייב כדלהלן ביחס לשלב הראשון והשני של ההיערכויות מחדש
הנוספות:
א. ב- 5 בספטמבר 1999 להעביר 7% מאזור C לאזור B.
ב. ב-15 בנובמבר 1999 להעביר 2% מאזור B לזאור A ו-3% מאזור C לאזור B.

ג. ב- 20 בינואר 2000, להעביר 1% מאזור C לאזור A, ו- .15% מאזור B לאזור A.

3. שחרור אסירים

א. שני הצדדים יקימו ועדה משותפת אשר תעקוב אחר נושאים הקשורים לשחרור אסירים פלסטינים;

ב. ממשלת ישראל תשחרר אסירים פלסטינים ואסירים אחרים אשר ביצעו את עבירותיהם לפני ה- 13 בספטמבר 1993, ואשר נעצרו לפני ה- 4 במאי, 1994. הועדה המשותפת תסכים על השמות של אלה אשר ישוחררו בשני השלבים הראשונים.
רשימות אלו יומלצו לרשויות הרלוונטיות באמצעות ועדת הפיקוח וההיגוי;

ג. השלב הראשון של שחרור אסירים יבוצע ב- 5 בספטמבר, 1999 ויכלול 200 אסירים. השלב השני של שחרור אסירים יבוצע ב- 8 באוקטובר, 1999 ויכלול 150
אסירים;

ד. הועדה המשותפת תמליץ לרשויות הרלוונטיות באמצעות ועדת הפיקוח וההיגוי על רשימות נוספות של שמות לשחרור;

ה. הצד הישראלי ישאף לשחרר אסירים פלסטינים לפני הרמדאן הבא.

4. ועדות
א. הועדה להיערכות מחדש הנוספת השלישית תחל בפעולותיה לא יאוחר מה-13 בספטמבר, 1999;

ב. ועדת הפיקוח וההיגוי, כל ועדות הביניים (קרי, הועדה לעניינים אזרחיים (CAC) , הועדה הכלכלית המשותפת (JEC) הועדה הבטחונית המשותפת (JSC) הועדה המשפטית, עם לעם) וגם הועדות של מזכר נהר וואי תחדשנה ו/או
תמשכנה בפעולתן, הכל לפי העניין, לא יאוחר מה- 13 בספטמבר 1999. על סדר היום של ועדת הפיקוח וההיגוי יהיו, בין היתר, שנת אלפיים, פרוייקטים של תורמות/רש”פ באזור C , וכן סוגיית האזורים התעשייתיים;

ג. הועדה המתמדת על עקורים תחדש את פעולתה ב-1 באוקטובר 1999 (סעיף XXVII להסכם הביניים);

ד. לא יאוחר מה- 30 באוקטובר, 1999, שני הצדדים יישמו את ההמלצות של הועדה אד-הוק הכלכלית (סעיף III (6) למזכר נהר וואי).

5. מעבר בטוח

א. ההפעלה של הציר הדרומי של המעבר הבטוח לתנועת אנשים, רכב, וטובין תחל ב-1 באוקטובר, 1999 (נספח I, סעיף X, הסכם הביניים) בהתאם לפרטי ההפעלה
אשר יקבעו בפרוטוקול בדבר המעבר הבטוח אשר יסוכם על ידי שני הצדדים לא יאוחר מה-30 בספטמבר, 1999.

ב. שני הצדדים יסכימו על המיקום הספציפי של נקודת המעבר של הציר הצפוני של המעבר הבטוח כמפורט בנספח I, סעיף X, סעיף קטן ג-4 בהסכם הביניים לא יאוחר
מה-5 באוקטובר 1999;

ג. הפרוטוקול בדבר המעבר הבטוח החל על הציר הדרומי של המעבר הבטוח יוחל על הציר הצפוני של המעבר הבטוח, עם תיקונים רלוונטיים מוסכמים;

ד. עם ההסכמה על המיקום של נקודת המעבר של הציר הצפוני של המעבר הבטוח, תחל, ותתבצע באופן מתמשך, הבנייה של המתקנים הנחוצים והנהלים הקשורים. באותה עת, יוקמו מתקנים זמניים לצורך הפעלת הציר הצפוני לא יאוחר מארבעה חדשים מההסכם על המיקום הספציפי של נקודת-המעבר;

ה. בין ההפעלה של נקודת המעבר הדרומית של המעבר הבטוח ונקודת המעבר הצפונית של המעבר הבטוח, ישראל תסייע בהסדרים לתנועה בין הגדה המערבית ורצועת עזה על ידי שימוש בצירים שאינם צירים של המעבר הבטוח, מחוץ לציר
הדרומי של המעבר הבטוח;

ו. אין במיקום נקודות המעבר כדי לפגוע במשא ומתן על מעמד הקבע (נספח I, סעיף X סעיף קטן E הסכם הביניים).

6. נמל הימי של עזה

שני הצדדים הסכימו על העקרונות הבאים כדי להקל ולאפשר את עבודות הבניה של הנמל הימי של עזה. העקרונות לא יפגעו או ישפיעו על תוצאות המשא ומתן על
מעמד הקבע:

א. הצד הישראלי מסכים שהצד הפלסטיני יחל בעבודות הבניה בתוך הנמל הימי של עזה ובעבודות הקשורות אליו ב-1 באוקטובר, 1999;

ב. שני הצדדים מסכימים שהנמל הימי של עזה לא יתופעל בכל דרך שהיא בטרם יושג פרוטוקול משותף בדבר הנמל הימי לגבי כל ההיבטים של תפעול הנמל, כולל
בטחון;

ג. הנמל הימי של עזה מהווה מקרה מיוחד, כמו שדה התעופה של עזה, בהיותו ממוקם באזור תחת אחריות הצד הפלסטיני ומשמש מעבר בינלאומי. לכן, עד להשגת פרוטוקול משותף בדבר הנמל הימי, כל הפעולות וההסדרים הקשורים
בבניית הנמל יהיו בהתאם להוראות הסכם הביניים, ובמיוחד אלו המתייחסות למעברים בינלאומיים, כפי שהותאמו בפרוטוקול בדבר שדה התעופה של עזה;

ד. הבניה תבטיח באופן נאות בידוק בטחוני ומכסי יעיל של אנשים וטובין, כמו גם להקמת אזור מוגדר לבידוק בתוך הנמל;

ה. בהקשר זה, הצד הישראלי יקל, על בסיס מתמשך, על העבודות הקשורות לבניית הנמל הימי של עזה, כולל התנועה אל הנמל וממנו של כלי שייט, ציוד, משאבים
וחומרים הדרושים לבניית הנמל;

ו. שני הצדדים יתאמו עבודות כאמור, כולל את התוכניות והתנועה, באמצעות מנגנון משותף.

7. סוגיות חברון

א. רחוב השוהאדה בחברון ייפתח לתנועת כלי רכב פלסטינים בשני שלבים. השלב הראשון התבצע, והשלב השני יתבצע לא יאוחר מה-30 באוקטובר, 1999;

ב. השוק הסיטונאי הסבה ייפתח לא יאוחר מה-1 בנובמבר, 1999, בהתאם לסידורים שיוסכם עליהם בין שני הצדדים;

ג. ועדת-קישור משותפת בדרג גבוה תתכנס לא יאוחר מה- 13 בספטמבר, 1999, כדי
לבחון את המצב במערת-המכפלה/אל חאראם אל איברהימי (נספח I, סעיף VII,
הסכם הביניים, ולפי תרשומת שיחה של ארה”ב מה-15 בינואר 1998).

8. בטחון

א. שני הצדדים יפעלו בהתאם להסכמים הקודמים, להבטיח טיפול מיידי, יעיל ואפקטיבי בכל תקרית שיש בה איום או מעשה של טרור, אלימות או הסתה, בין אם

בוצעה על ידי פלסטינים או ישראלים. למטרה זו הם ישתפו פעולה בחילופי מידע ויתאמו מדיניות ופעילויות. כל אחד מהצדדים יגיב באופן מיידי וביעילות להתרחשות או להתרחשות צפויה של מעשה טרור, אלימות או הסתה, וינקוט בכל הצעדים הנדרשים למניעת התרחשות כזו;

ב. בהתאם להסכמים הקודמים מתחייב הצד הפלסטיני ליישם את מחוייבויותיו לבטחון, שיתוף פעולה בטחוני, התחייבויות מתמשכות וסוגיות אחרות הנובעות
מההסכמים הקודמים, כולל, ובמיוחד, את ההתחייבויות הבאות הנובעות ממזכר נהר וואי:

1. המשך התכנית לאיסוף כלי הנשק הבלתי חוקיים כולל דיווחים;
2. מעצר חשודים כולל דיווחים;
3. העברת רשימת השוטרים הפלסטינים לצד הישראלי לא יאוחר מה-13 בספטמבר 1999;
4. התחלת בחינת הרשימה על ידי ועדת הפיקוח וההיגוי, לא יאוחר מה-15 באוקטובר, 1999;

9. שני הצדדים קוראים לקהילת התורמות הבינלאומית לחזק את מחוייבותה ותמיכתה הכספית בפיתוח הכלכלי הפלסטיני ובתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

10. בהכירם בנחיצות ליצירת אווירה חיובית למשא ומתן, אף צד לא ייזום או ינקוט בצעד כלשהו שישנה את מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה בהתאם להסכם הביניים.

11. התחייבויות המתייחסות לתאריכים החלים בחגים או בשבתות, תבוצענה ביום העבודה הראשון שלאחר מכן. מזכר זה יכנס לתוקף שבוע אחד מתאריך חתימתו.

נעשה ונחתם בשארם-א-שיח’ היום הארבעה בספטמבר 1999.

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.