רקע
בשבוע האחרון הציג ניקולאי מלאדנוב – נציג מועצת השלום לעזה – בפני מועצת הביטחון של האו"ם תכנית בת 15 הנקודות ליישום שלב ב' של תכנית טראמפ. זוהי הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שמונחת על השולחן תכנית אופרטיבית ומפורטת שיכולה להשיג בפועל את המטרה המרכזית שעבורה יצאה ישראל למלחמה המדממת בתולדותיה – פירוק חמאס מנשקו. התכנית גובשה לאורך חצי שנה על ידי משרדו של מלאדנוב יחד עם מצרים, טורקיה, קטאר וארה"ב – ובסבבי היוועצות עם הפלגים הפלסטיניים. בלב התכנית עיקרון ההדדיות: כל צעד של צד אחד יפעיל צעד מקביל של הצד השני, וועדת אימות עצמאית תאשר כל שלב לפני המעבר לבא אחריו. במילותיו של מלאדנוב, "אף צד לא יתבקש לזוז על בסיס הבטחה בלבד" – וזו נקודה קריטית עבור הציבור ומקבלי ההחלטות הישראלים, שבצדק מפקפקים בכוונותיו של חמאס.
מבחינה אופרטיבית, התכנית קובעת פירוז הדרגתי, מובנה ומפוקח של חמאס וכל הפלגים החמושים, כאשר הנשק יועבר לוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG). הנוסחה המנחה – "שלטון אחד, חוק אחד, נשק אחד". על פי התכנית, צה"ל יסוג בהדרגתיות מהשטחים שהוא מחזיק בתוך הרצועה (כיום כ־60% משטח הרצועה) אל הפרימטר – לפי קצב הפירוז המאומת של חמאס בכל אזור. לכל אזור שיתפנה, ייכנס כוח ייצוב בינלאומי (ISF), בפיקוד הגנרל האמריקאי ג'אספר ג'פרס ובהשתתפות חיילים מאינדונזיה, מרוקו, קזחסטן, קוסובו ואלבניה – וישמש כחיץ בין צה"ל לבין השטחים שעוברים לשליטת ה־NCAG.
ישראל לא מיהרה לדון בתכנית וממילא גם לא לקבלה. נראה כי האופציה המועדפת בירושלים היא חזרה ללחימה כשגם הפסקת האש הנוכחית מקוימת באופן חלקי: בשבוע שבו הציג מלאדנוב את התכנית נכנסו לעזה רק 1,287 משאיות סיוע מתוך 4,200 שהובטחו. מאז כניסת הפסקת האש לתוקף נהרגו בעזה כ־850 פלסטינים נוספים, חמאס משקם את כוחו הצבאי והרחיב את שורותיו ליותר מ־20,000 לוחמים, וצה"ל הגדיל את שליטתו בשטח מ־53% מהרצועה לכ־60%. עמדה ישראלית חיובית, דווקא על רקע ביקורת חמאס על התכנית והסתייגות הרשות ברמאללה בשל אי שילובה בפתרון, תאפשר למדינות המתווכות להפעיל את הלחץ הרצוי על חמאס כדי להביא לתוצאה הרצויה. התנגדות ישראלית תציב אותה באותה חזית סרבנית יחד עם חמאס.
ישראל עומדת בפני שתי אפשרויות: קבלת מסלול מאומת ומגובה בינלאומית לפירוז חמאס וסיום שלטונו על תושבי עזה, או חזרה למלחמה שתביא לקורבנות רבים, לפגיעה נוספת במעמדה הבינלאומי של ישראל כולל מול ארה"ב ועלולה להסתיים בחיזוק נוסף לכוחו של חמאס, מבלי שיתאפשר לגוף פלסטיני אחר, פרגמטי יותר, להחליף את חמאס.
נקודות מרכזיות מתוך מסמך מלאדנוב, שיישומן עשוי לבוא במקום האלטרנטיבה – לחימה נוספת רוויית מחירים:
- עיקרון ההדדיות. כל צעד של צד אחד מחייב צעד מקביל של הצד השני, וועדת אימות עצמאית תאשר כל שלב לפני המעבר לשלב הבא. כל פעולה – מצידה של ישראל ומצידו של חמאס – חייבת להיות מאומתת בשטח לפני שהשלב הבא יצא לדרך.
- פירוק הדרגתי של חמאס מנשקו, תחת פיקוח בינלאומי. הפירוק יבוצע על פי לוח זמנים מוסכם, כשהנשק יעבור לידי ה־NCAG ולא יישאר בידי חמאס. שום נשק לא יועבר לישראל – מה שמסיר את ההצדקה של חמאס לסירוב הפירוק, ובמקביל מבטיח שהנשק יוצא מידי הארגון. הפלגים החמושים האחרים (ג'יהאד אסלאמי, חזית עממית וכו') כלולים גם הם במנגנון.
- נסיגת צה"ל מותנית באימות הפירוק – ולא בהבטחות. צה"ל ייסוג בשלבים מהשטחים שהוא מחזיק כיום בתוך הרצועה (כ־60%) אל הפרימטר – אך רק לאחר שהאזור שהוא יוצא ממנו אושר כמפורז על ידי ועדת האימות. במילים אחרות: כל אזור שצה"ל מפנה – מפונה רק אחרי שהוכח שאין בו עוד תשתית חמאס פעילה.
- כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) ישמש כחיץ בין צה"ל לבין השטחים שיועברו ל־NCAG. הכוח בפיקוד הגנרל האמריקאי ג'אספר ג'פרס אינו מחליף את צה"ל ואינו מחליף את המשטרה הפלסטינית – אלא משמש כשכבת ביטחון בינלאומית שתבטיח את היציבות בתקופת המעבר.
- הוצאת חמאס מכל מנגנון שלטון – ישיר או עקיף. התכנית קובעת במפורש שחמאס לא ימלא תפקיד פוליטי או אזרחי בעזה לאחר המעבר. השליטה האזרחית תעבור ל־NCAG – גוף טכנוקרטי של 15 אנשי מקצוע פלסטינים בראשות עלי שעת', שכבר עבר אישור משולש של ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס.
- שיקום יותנה בפירוק. שיקום בקנה מידה נרחב יחל רק באזורים שיאושרו כמפורזים. כלומר: מימון השיקום הבינלאומי הופך לתמריץ ישיר לפירוק – כל אזור שיתפרק יזכה לשיקום מהיר; אזור שלא יתפרק לא יזכה לכלום. זהו מנגנון כלכלי שמייצר לחץ על חמאס מבפנים, ללא צורך בעוד מבצע צבאי.
זמן למנוע מלחמה נוספת בעזה – לפני שיהיה מאוחר מדי
עכשיו זה הזמן למנוע מלחמה נוספת בעזה. ראוי לנקוט מהלך דיפלומטי באמצעות המדינות המתווכות, כדי להפעיל לחץ על חמאס – אך לחץ כזה יוכל להיות אפקטיבי רק אם ישראל תסכים עקרונית לתכנית מלאדנוב ותצהיר על כך.
לצד המצב הנזיל מול איראן וההסלמה מול לבנון, חייב להתקיים דיון ציבורי בשאלה האם אנחנו הולכים לקראת לחימה נוספת בעזה – שעלולה גם לגלוש לשטחים בעקבות התנהלות הצבא והמתנחלים שם – או שיש דרך לחזק את ביטחון ישראל ואת האינטרסים האמיתיים שלה, מבלי לשלם את המחירים הצפויים מחידוש האש.
