פעילויות
נייר מדיניות- קראו מה שלחנו לחברי הכנסת
אחרי הגבעה האחרונה תמיד יש עוד אחת: הבעייתיות ברצועות ביטחון
בשבוע האחרון הודיעו ראש הממשלה ושר הביטחון על מהלך שאמור להגדיר מחדש את מדיניות הביטחון
של ישראל: הקמת רצועת ביטחון קבועה בדרום לבנון. נתניהו הכריז על "שינוי תפיסת הביטחון" ועל
שלוש רצועות ביטחון "עמוק בשטח האויב" – בעזה, בסוריה ובלבנון – ומיתג את עצמו כמרחיב גבולות
ישראל לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. שר הביטחון כ״ץ פירט: צה"ל ישלוט בכל המרחב שמדרום
לנהר הליטני, כפרי הגבול ייהרסו "בהתאם למודל רפיח ובית חאנון", ומאות אלפי תושבים לא יורשו
לחזור לבתיהם. כץ הוסיף שצה"ל יישאר בלבנון "עד שיובטח שלומם של תושבי הצפון" – נוסחה פתוחה,
ללא מועד סיום וללא תנאים מוגדרים. בה בשעה, עוד ועוד שמות של חיילים שנפלו בקרבות בדרום לבנון
מותרים לפרסום.
כל מי שזוכר את ניסיונות העבר של רצועות ביטחון בלבנון יודע שלרצועת ביטחון אין נקודת סיום טבעית.
כל מוצב חשוף לאש מהגבעה שמולו, וכל גבעה שנתפסת חושפת את הגבעה שאחריה. תמיד אפשר להצדיק
עוד קילומטר של עומק, עוד חודשים של נוכחות, עוד כוחות בשטח – כי האיום אף פעם לא "נגמר" באמת.
כך רצועה שהוגדרה בעבר כצעד מוגבל תפחה תוך שנים ספורות ל850- קמ"ר, כעשירית משטחה של לבנון.
ישראל שהתה בה 18 שנה, ובסוף יצאה לא בעקבות הסכם מדיני אלא בנסיגה חד-צדדית – כי יציאה
מסודרת הפכה לבלתי אפשרית. הכרזות ישראל מהשבוע האחרון – שליטה עד הליטני, נוכחות ללא מועד
סיום, ללא תנאים מוגדרים – מייצרות בדיוק את התנאים לחזרה על אותה דינמיקה. זהו בדיוק ההבדל
בין חשיבה ביטחונית לטווח קצר, שמודדת הישגים בשטח שנתפס ובכותרות, לבין חשיבה אסטרטגית
לטווח ארוך, שלוקחת בחשבון איך יראה המצב בעוד חמש שנים ובעוד עשר – ומה המחיר שנשלם עד אז.
הביטחון של תושבי הצפון הוא לא רק דרישה לגיטימית – הוא חובתה הבסיסית ביותר של המדינה כלפי
אזרחיה. לכן, דווקא בגלל שמדובר בחובה כה חיונית, חובתנו היא לבחון בכנות ובתבונה האם הכלי
שמוצע עכשיו אכן משיג את המטרה, או שהניסיון הישראלי עצמו מלמד שהסיכונים הכרוכים בו עלולים
להיות גדולים מהתועלת.
.1 הניסיון מלמד: רצועת ביטחון עלולה לסכן את הצפון במקום להגן עליו
ישראל שהתה בדרום לבנון 18 שנה, מהן 15 ברצועת הביטחון שהוקמה ב.1985- בשנתה האחרונה,
חיזבאללה ביצע כ1,528- פעולות נגד כוחות ישראליים ויישובי הצפון. בשש השנים שלאחר הנסיגה,
המספר צנח לכ50- בסך הכל – ירידה של למעלה מ.95%- הצפון חווה שש שנים של שקט, צמיחה כלכלית
וחזרה לשגרה.
מדוע? מוצבים קבועים בשטח אויב הם מטרות צפויות עבור כוח גרילה מקומי שמכיר את השטח לפרטיו.
כל פעולה ישראלית מתוך הרצועה גוררת ירי תגובה על יישובי הצפון, והירי הזה משמש הצדקה לשמירה
על הנוכחות. כך נוצר מעגל דמים שבו הנוכחות מייצרת את האיום שהיא אמורה למנוע. לאורך 15 שנה,
יותר מ4,000- רקטות פגעו בגליל – תוך כדי הנוכחות הישראלית, לא בהיעדרה. אחד הלקחים המרכזיים
של ה7- באוקטובר הוא שעלינו להתנגד לאשליות ביטחון. מדיניות שמבוססת על קניית שקט מדומיין –
בין אם מאחורי גדרות חכמות ובין אם מתוך מוצבים בשטח אויב – סופה שתתמוטט.
.2 הרצועה אינה מכסה את האיום בפועל, והיא מבוססת על הנחות שעבר זמנן
רוב השיגורים הנוכחיים לעבר ישראל מגיעים מצפון לליטני, מאזורים שרצועת הביטחון כלל אינה נוגעת
בהם. מערך הטילים הבליסטיים של חיזבאללה, שמהווה את האיום האסטרטגי המרכזי, אינו פרוס
בדרום. רצועה עד הליטני אינה מענה לשיגורים מעמק הבקעא או מפרברי ביירות.
ההנחה שמאחורי רצועת הביטחון – שהאויב זקוק לקרבה פיזית כדי לתקוף – הייתה מפוקפקת כבר
בשנות התשעים. בעידן של כטב"מים וטילים מדויקים היא פשוט אינה עומדת במבחן המציאות. לשם
השוואה: הגבול שמעניק לישראל את הביטחון הטוב ביותר – הגבול עם מצרים – מתפקד כך כבר 47 שנה
ללא חייל ישראלי אחד מעבר לקו. לא משום שאין איומים בסיני, אלא משום שהסכם מדיני, שיתוף
מודיעיני ואינטרס משותף מספקים שכבת הגנה שלא ניתן להשיג באמצעות מוצבים ומכשולים. הסכם
השלום עם מצרים הוא גם הסיבה שמצרים העבירה לישראל אזהרה לפני ה7- באוקטובר – אזהרה
שהתעלמו ממנה, בין השאר מתוך תפיסה שהמאמץ הביטחוני צריך להתמקד בגדה. שותפות מדינית
מספקת מידע שמציל חיים. רצועת ביטחון- לא בהכרח.
.3 תפיסת שטח עלולה לחזק את חיזבאללה – דווקא כשהוא חלש מתמיד
חיזבאללה נמצא בנקודת השפל החמורה ביותר בתולדותיו. הארגון איבד מפקדים, תשתיות ומקורות
מימון. לראשונה, הביקורת נגדו נשמעת בקול גם בקרב הקהילה השיעית. ממשלת לבנון – בראשות נשיא
וראש ממשלה שמתנגדים לחיזבאללה – הוציאה את פעילותו הצבאית מחוץ לחוק ומציעה לישראל דיאלוג
ישיר על פירוז הארגון, וצרפת גיבשה הצעה שכוללת הכרה לבנונית בישראל.
ההזדמנות הזו עלולה להתבזבז בחסות עוד סרבנות מדינית ישראלית. כיבוש ממושך של דרום לבנון,
הריסת כפרים ועקירת מאות אלפי אזרחים מביתם – הם בדיוק התנאים שעלולים להפוך את ממשלת
לבנון מגורם שפועל נגד חיזבאללה לגורם שנאלץ להגן על ריבונותה; לאחד את הציבור הלבנוני, כולל
מתנגדי הארגון, סביב התנגדות לכיבוש ישראלי נוסף; ולתת לחיזבאללה את הנרטיב, הלגיטימציה ומנוף
הגיוס שהזמן והמציאות שחקו ממנו. עלינו להכיר בכך שחיזבאללה של שנות השמונים לא נולד בחלל ריק
– אלא מתוך הנוכחות הישראלית בדרום לבנון. אין סיבה להניח שכיבוש חוזר לא ישחזר את אותה
דינמיקה.
.4 לצה"ל אין את המשאבים – והכרזות ראש הממשלה ושר הביטחון מתעלמות מכך
ברצועת הביטחון שפעלה בין 1985 ל,2000- צבא דרום לבנון סיפק אלפי לוחמים שנשאו חלק משמעותי
מנטל הלחימה היומיומי. כוח מקומי כזה אינו קיים היום, והמשימה כולה מוטלת על צה"ל – שכבר
עכשיו מפעיל למעלה מ30- מוצבים בעזה, עשרות מוצבים בגדה, כתשעה בסוריה, ונלחם מול איראן
בו-זמנית.
הרמטכ"ל זמיר אמר בקבינט את מה שרוב אנשי המקצוע חושבים: צה"ל חסר 15,000 חיילים, מערך
המילואים מתקרב לקריסה, ובקרוב הצבא לא יהיה ערוך אפילו למשימות שגרה. גורמים ביטחוניים
בכירים מעריכים שהרצועה החדשה תדרוש כוח גדול פי ארבעה לפחות מהפריסה הנוכחית. מדובר בפער
שאינו ניתן לגישור בנחישות או בנאומים. רצועת ביטחון שמותחת צבא עייף ודליל על פני חזיתות רבות
מדי אינה מגנה על ישראל – היא חושפת אותה.
.5 ביטחון אמיתי דורש אסטרטגיה, לא סיסמאות – וההסכם הוא רצועת הביטחון שישראל באמת צריכה
נתניהו מציג את רצועות הביטחון כ"שינוי תפיסה" אמיץ ומהפכני. אבל אין בה די חשיבה אסטרטגית על
העתיד – אין תשובה לשאלה מה קורה בעוד שנה, בעוד חמש, בעוד עשור. לפני ה7- באוקטובר, ישראל
ניהלה את הסכסוך מאחורי חומות וגדרות תוך הימנעות מכל מהלך מדיני. המחיר של המדיניות הזו
ידוע. המהלך הנוכחי הוא אותה גישה בגרסה אלימה יותר: צה"ל יושב בעומק שטח האויב, הורס, נשאר –
ואין תכנית ליום שאחרי. הכרזות על הרחבת גבולות מנצחות בכותרות, אבל חיילים ואזרחים הם
שמשלמים את המחיר.
השימוש בכוח צבאי הוא לעיתים הכרחי, וצה"ל הוכיח בשנתיים האחרונות שיש לו יכולות מרשימות.
אבל כוח צבאי הוא כלי, לא אסטרטגיה. יש להפעיל אותו בתבונה ובמשנה זהירות – לא מתוך התלהמות
וסיסמאות ריקות. והלקח המרכזי של הניסיון הישראלי, מסיני ועד לבנון, הוא שאין פתרונות קסם
צבאיים. ביטחון אמיתי ומתמשך לא מושג על גבעות בשטח אויב – הוא מושג בהסכמים מדיניים. הסכם
הוא רצועת הביטחון שישראל באמת צריכה, ושם צריך להיות מושם עיקר המאמץ.
סמינר עומק עם תנועת החלוץ
ב-26-27.12 קיימנו סמינר עומק מקצועי של יוזמת ז'נבה יחד עם רשת הבוגרים של תנועת החלוץ , כחלק מתוכנית ההכשרה המדינית למנהיגות צעירה. במהלך היומיים בירושלים, צללנו יחד אל מורכבות השטח והסוגיות המדיניות הבוערות: פתחנו בסיור מרתק עם רון שצברג שבחן את ירושלים כמיקרוקוסמוס לסכסוך , המשכנו לדיונים על הכלים למענה לשאלות מורכבות עם יריב אופנהיימר , וניתחנו את הקשר הקריטי בין סידורי ביטחון להסכמים מדיניים עם אלוף (מיל') נמרוד שפר.
המשתתפים זכו למפגשים בלתי אמצעיים עם דמויות מפתח פלסטיניות בהן ניבין סנדוקה, מוחמד דרגמה וסאמר סינג'לאווי, שסיפקו הצצה נדירה לתקשורת ולפוליטיקה הפנים-פלסטינית בעת מלחמה. מהפידבקים שאספנו מהמשתתפים בסיום, ניכר כי המפגשים והדיונים הביטחוניים העמיקו משמעותית את הידע והכלים שברשותם, תוך שהם מדגישים את החשיבות של עיבוד התכנים כקבוצה ואת הרצון הגובר בגיבוש דרכי פעולה פרקטיות למחנה השלום.
סמינר ישראלי-פלסטיני ליועצים לחברי כנסת
בתחילת דצמבר, נסענו למפגש ישראלי-פלסטיני בקפריסין בו השתתפו יועצים לחברי כנסת ממפלגות הדמוקרטים, יש עתיד והמחנה הממלכתי. הקבוצה הפלסטינית הורכבה מבכירים בחברה האזרחית, משרד החינוך הפלסטיני, ותחומי הפוליטיקה והאסטרטגיה. במשך יומיים של דיונים מורכבים ומרתקים, נתנו פנים ושם לפרטנר בצד השני, וקיבלנו כלים וידע חדש שיסייע בקידום הנושא המדיני בכנסת.
הנושאים שכיסינו כללו בין היתר הערכת מצב משני הצדדים, שבה הצגנו זה לזה את הנושאים הדחופים ביותר בכל חברה והבנו טוב יותר את הדינמיקות הפנימיות והאתגרים הפוליטיים שעומדים בפנינו; קיימנו דיון מעמיק על השינויים העמוקים שחלו בשתי החברות מאז ה-7 באוקטובר. עוד דיברנו על מערכות החינוך בשני הצדדים, וההזדמנויות האזוריות והמדיניות שהפסקת המלחמה חושפת בפנינו. בנוסף, צללנו לממדים הסוציו-פסיכולוגיים של הקונפליקט והדרכים שבהן הם משפיעים על האפשרות לדיאלוג. עוד העמקנו בשאלת המסרים האפקטיביים – מה עובד בכל אחת מהחברות שלנו, אילו ערכים מהדהדים, ואילו מילים ומסגרות פשוט לא יכולות לעבוד ברגע הנוכחי.
אחד מרגעי השיא של הסמינר, היה כשיצרנו יחד הגדרה משותפת לביטחון. אחת מהתובנות המרכזיות מהסמינר הייתה שהצורך לביטחון הוא המשמעותי ביותר בשתי החברות בנקודת הזמן הנוכחית והאמנו שלמפות מחדש את הצרכים של ישראלים ופלסטינים, וליצור הגדרה מחודשת לאיך אנחנו תוספים בטחון יחד– זו אחת מהדרכים שבהם אפשר להראות לעצמנו ולקהילות שלנו, שיש שותפים לדבר איתם ביטחון, ושהסכם הוא היחיד שיכול להבטיח את קיומו.
המשתתפים הישראלים התחייבו להמשיך לקדם את נושא הפתרון המדיני בכנסת ומול הציבור שאיתו הם עובדים, ואנחנו ביוזמת ז׳נבה נמשיך לעבוד עם קהלי יעד רלוונטים, לחשוף אותם לשותפים בצד השני- ולתת להם את הידע והכלים הנדרשים כדי להפוך להיות סוכני שינוי בדרך הארוכה לפתרון מדיני וביטחון עבור שני העמים.
מפגש עיתונאים ישראלים עם מומחים פלסטינים
בסוף נובמבר, קבוצת עיתונאים ישראלים ממגוון כלי תקשורת (ידיעות אחרונות, ישראל היום, ערוצים 11, 12 ו-13) נפגשה בקפריסין למספר ימים של דיאלוג, למידה ונטוורקינג עם מומחים פלסטינים. הקבוצה דנה במצב בשטח, במגמות בדעת הקהל בשתי החברות, בסיקור התקשורתי של הסכסוך משני הצדדים, ובתסריטים שונים לעתיד. הסמינר סיפק הזדמנות נדירה לאנשי תקשורת ישראלים ללמוד ישירות מפלסטינים על המתרחש בגדה המערבית ובעזה כיום, ולשתף בתובנות על הנוף הפוליטי והתקשורתי הישראלי. גם הזרעים האלה יצמיחו, אנחנו מאמינים, שיח ציבורי אמין יותר.
מחזור חדש למנהיגים צעירים דוברי רוסית
ביום שישי, ה-28.11, התחלנו קבוצת צעירים חדשה ביוזמת ז'נבה בשיתוף פעולה עם עמותת ישראל שלנו.
הקבוצה היא קבוצה דוברת רוסית שמשתתפיה עלו לארץ מרוסיה וממדינות בריה"מ לשעבר בשנים האחרונות.
בבית ציוני אמריקה בתל אביב הקבוצה פגשה את תהילה ונגר, סמנכ״לית יוזמת ז'נבה שדיברה על פתרונות פוליטיים כיום ועל פתרון שתי המדינות והסכם ז'נבה.
לאחר מכן רימאן ברקאת סיפרה על היוזמה שלה שנקראת "פיל בית", מרחב שבו מתקיים שיתוף פעולה פלסטיני – ישראלי בדרך של אומנות ותרבות.
לבסוף, המשתתפים שמעו הרצאה מקיפה על היסטוריה של הסכסוך מפי פרופ' אלכסנדר יעקובסון מהאוניברסיטה העברית.
המפגש העלה שאלות רבות על היכולת של מדינת ישראל לייצר הסדר בטחוני ושלום עם העם הפלסטיני ועורר תקווה להמשך.
בהמשך הקבוצה תשתתף בסמינר של יומיים בירושלים בה הם יעמיקו את הידע שלהם על הסכסוך, יפגשו דוברים פלסטיניים וישראלים שעוסקים בתחום ויסיירו במזרח ירושלים.
סמינר עיתונאים: תפקיד התקשורת במלחמה
בסוף השבוע האחרון קיימנו סמינר מקיף לעיתונאים ועיתונאיות בכירים בנושא תפקיד התקשורת במלחמה, שנמשך על פני יומיים (20-21 בנובמבר). הסמינר אירח עשרות עיתונאים.ות מכלי תקשורת ישראלים מובילים, לרבות עיתונאים ועיתונאיות הפונים לקהל דוברי הרוסית בישראל.
במהלך הסמינר התקיים דיון מעמיק בתפקודה של התקשורת בעת מלחמה, מצבה הנוכחי של התקשורת הישראלית והתייחסותה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. התכנית כללה מגוון רחב של פאנלים ושיחות, שנועדו לבחון את האתגרים העומדים בפני התקשורת בתקופה מורכבת זו.
הסמינר נפתח ביום רביעי בשיחת עיתונאים שעסקה בדילמות בסיקור המלחמה – צנזורה עצמית, לחצי רייטינג ולחץ ציבורי, בהשתתפות דוד ורטהיים, עורך וואלה ברנז'ה, ועמיחי אתאלי מידיעות אחרונות, בהנחיית נורית קנטי. בהמשך היום התקיימה סקירה מדינית ופאנל מרתק על ישראל בעיני התקשורת הזרה, עם ניקולה רוגר מעיתון הליברסיון ונשיא איגוד העיתונאים הזרים בישראל, וסופי ון דה טאן, כתבת הטלוויזיה הגרמנית בישראל, בהנחיית עמנואל אלבז פלבס.
ביום השני של הסמינר, התמקדנו בשינויים שחלו בתקשורת במהלך המלחמה, בשיחה עם נחום ברנע. בהמשך, התקיימו שני פאנלים חשובים שעסקו בתקשורת הפלסטינית בעת מלחמה עם עיתונאי פלסטיני בכיר, ובנושא ערביי ישראל בתקשורת הישראלית עם מוחמד מאג'דלה.
הסמינר אפשר דיאלוג פתוח ומעמיק בין עיתונאים ישראלים, פלסטינים וזרים, תוך בחינה ביקורתית של תפקיד התקשורת בעיצוב התודעה הציבורית בתקופת משבר.