בעידן ה”פוסט-אמת” ועל רקע קולות המספידים את פתרון שתי המדינות, שאול אריאלי, מראשי יוזמת ז’נבה ומומחה לסכסוך, מזכיר כמה עובדות ונתונים חשובים ומפריך את הטענה שמאוחר מדי להגיע להסדר מבחינת המציאות בשטח, זאת על רקע הצעות שנשמעו לאחרונה בין היתר ע”י הסופר א.ב יהושע לספח את שטחי C ולהעניק לתושבים החיים בהם תושבות ישראלית.
המאמר המלא (פורסם ב”הארץ”):
אם יש סימן ברור לכך ש”רוח הזמן” השורה על ישראל היום, היא רוח של משיחיות, אטימות וניתוק הרי זהו ניצחון הפנטזיה על המציאות בשטח. אין ספק שהכרעה תודעתית ניתן להשיג גם ללא קשר לתמונת המצב בשדה הקרב ושמלחמה פסיכולוגית יכולה להביא לתוצאה מיוחלת, גם אם המציאות הפיזית מציגה תמונה הפוכה, אבל בניגוד ל”רוח הזמן” — קרב הוא אירוע מוגבל בזמן ובמקום מסוימים, ואילו “רוח הזמן” מתמשכת ומתפרשת.
קשה להבין את התפנית שעשה לאחרונה א.ב. יהושע, שנשבה ברוח של פנטזיה ובחר להניף דגל לבן בשם פתרון שתי המדינות. במצוקתו פנה לפתרונות המנותקים מההיסטוריה של הסכסוך ומן המציאות הדמוגרפית והמרחבית בגדה המערבית.
אם יהושע היה נוסע, למשל, מגוש עציון לדרום הר חברון, הוא היה מגלה שמכוניתו היא אחת המכוניות הישראליות המעטות הנוסעות בתוך שיירות ענק של מכוניות פלסטיניות, וכי הוא מוגן על ידי עשרות סיורי צה”ל ועמדות בטון בצדי הדרך. הוא היה מגלה שבאזור זה קיים רק יישוב יהודי אחד שחיים בו יותר מ–5,000 איש — זוהי קריית ארבע — והוא מושתל במחוז חברון, שבו חיים 750 אלף פלסטינים. או אז הוא לא היה מעז לומר, כי הדומיננטיות הדמוגרפית והמרחבית של הפלסטינים “מאוימת” על ידי יישובי המועצה היהודית דרום הר חברון, שמספר תושביה 8,410 בלבד.
לחילופין, אם היה נוסע לצפון השומרון וחוצה את גדר ההפרדה במעבר ריחן, היה יהושע מגלה, שהנוכחות הישראלית מסתכמת בשני יישובים זעירים, מבוא דותן וחרמש, שבהם גרים 718 ישראלים, המונשמים על ידי תנועת “אמנה”, מתודלקים בתקציבים חריגים ומוגנים על ידי כוחות צבא רבים. בשטח שסביבם, בין שכם לג’נין, חיים היום 400 אלף פלסטינים.
מכאן יכול יהושע להמשיך לבקעת הירדן ולצפות לאורך כל הדרך במאות אלפי דונמים של אדמה חקלאית בבעלות פלסטינית, רובה נטועה בכרמי זיתים. הוא יגלה, שבמועצה האזורית ערבות הירדן, המשתרעת על כ–15% משטח הגדה ישנם 22 יישובים קטנטנים, שבהם מתגוררים 5,101 ישראלים בלבד. בחלק מהיישובים ישנה ירידה אבסולוטית במספר הישראלים, ובשיא מחזיקה מעלה אפרים, שאחד מכל ארבעה תושביה עזב אותה בחמש השנים האחרונות. לסיום, יוכל יהושע לנסוע דרומה למועצה האזורית מגילות, ולגלות שבעוד 8% משטח הגדה מתגוררים רק 1,431 ישראלים בשש התנחלויות בלבד.
נתונים רבים וחשובים צריך יהושע להוציא מאתרים רשמיים של מדינת ישראל. למשל, הפלסטינים נהנים מרוב דמוגרפי מכריע של 82% בגדה המערבית. 60 מתוך 126 ההתנחלויות מונות כל אחת פחות מאלף איש, ומתגוררים בהן 28 אלף ישראלים בלבד. ב–51 התנחלויות נוספות, שמספר תושביהן נע בין 1,000–5,000 נפש כל אחת, מתגוררים 114 אלף ישראלים בלבד. 15 ההתנחלויות הנותרות, הן אלו המהוות את “גושי ההתיישבות” הישראלים. יחד עם מזרח ירושלים, ה”גושים” משתרעים על 4% משטח הגדה בלבד ומתגוררים בהם כ–80% מהישראלים החיים מעבר לקו הירוק. אלה הם השטחים המועמדים לסיפוח לישראל במסגרת חילופי שטחים, ואף אחד לא נדרש לפנות “450 אלף מתנחלים”.
ועוד עובדות שחשוב להכיר: כ–60% מכוח העבודה הישראלי בגדה עובדים בתחומי הקו הירוק. 25% נוספים, כפול מהממוצע בישראל, עובדים במערכת החינוך. מתברר שככל שהיישוב קטן ומבודד יותר, שיעור העובדים בו בשירותי המועצה ובמערכת החינוך גדול יותר, ויכול להגיע ל-80%. בנוסף, דו”ח המדד החברתי־כלכלי, שפורסם לאחרונה על ידי הלמ”ס, מצביע על הידרדרות חברתית־כלכלית של שבע מועצות יהודיות ביו”ש. כמו כן חשוב לציין, כי שתי הערים החרדיות הגדולות, ביתר עלית ומודיעין עלית, שבהן חיים כשליש מהישראלים ביו”ש, מדורגות באשכול מספר 1. כלומר, ההתיישבות בהן מסובסדת. מפעל ההתנחלות מונשם על ידי תקציבים חריגים. מכון “מאקרו” מצא, שתקציב 2017–2018-, שאושר לאחרונה, יעניק לכל ישראלי ביו”ש כמעט פי ארבעה מהממוצע הארצי, ובעשרות אחוזים יותר מתושב הגליל או הדרום.
ולמרות זאת, ב–20 השנים האחרונות יש ירידה דרסטית בשיעור הגידול השנתי של מספר המתנחלים מ–10.4% ל–4% בלבד. גם הגורמים לגידול באוכלוסייה השתנו מאוד. כיום רק שליש מהגידול מקורו בהגירה מתחומי הקו הירוק ליו”ש, ואילו שני שלישים מקורם בריבוי טבעי (שמחציתו מתרחש בשתי הערים החרדיות ביתר עלית ומודיעין עלית, שיסופחו לישראל בכל תרחיש). ישראלים אינם נוסעים בשני שלישים מכבישי הגדה. בגדה אין חקלאות ואין תעשייה ישראלית משמעותית וכמעט כל העובדים בתחומים אלה הם פלסטינים.
אם יהושע היה שם לב לכל העובדות הללו, הוא היה מבין, שדווקא מתוך ניסיון להתגבר על כישלון מפעל ההתנחלות נולדה התוכנית לסיפוח שטחי C, כפי שבנט עצמו הודה: “סיפוח מלא של יהודה ושומרון על שני מיליון הערבים שבתוכם… אינו ישים ומסכן את עתידה של מדינת ישראל מסיבות ביטחוניות, דמוגרפיות וערכיות”. בהמשך הסיור היה יהושע מגלה, עד כמה מופרכת “תוכנית ההרגעה” של בנט מן הבחינות הביטחונית, המדינית, המשפטית ובעיקר הפיסית. נקל להבחין, כי בניגוד למוצג בסרטון התעמולה של הבית היהודי, שטחי A ו־B אינם שני גושים רציפים, המשתרעים על פני 40% מהגדה, אלא כוללים לא פחות מ–169 גושים ויישובים פלסטיניים, המבותרים על ידי אינסוף מסדרונות ישראליים ושטחי אש בלתי מנוצלים של צה”ל, הנמצאים תחת ההגדרה של שטח C.
יהושע היה מבין, שבפועל בנט מציע להאריך את הגבול מ–313 ק”מ ל–1,800 ק”מ. אם ימשיך להאמין לבנט, אז יהיה ניתן לפרק את גדר הביטחון שישראל בנתה עד כה בעלות של 15 מיליארד שקלים; אך עליו להפנים את העובדה שסיפוח שטחי C פירושו שישראל תידרש לבנות גדר לאורך הגבול החדש בעלות של 27 מיליארד שקל, ולהקצות עוד ארבעה מיליארד שקל לשנה לצורכי אחזקה.
מעיון במפות היה יהושע מגלה, ש–50% משטחי C הן אדמות פרטיות פלסטיניות, רובן חקלאיות, הרשומות על שמם של התושבים של 276 יישובים פלסטיניים. מתוך כך היה מבין, שישראל תידרש לפתוח מאות שערים חקלאיים, לפי המודל של גדר ההפרדה כיום, וזאת בעלות של מיליארדים רבים. זה המקום לציין, כי בנט התחייב בתוכניתו ל”יצירת רצף תחבורתי מלא לפלסטינים בהשקעה חד־פעמית של מאות מיליוני דולרים, כזו המאפשרת לתושבים הערבים להגיע לכל נקודה ביהודה ושומרון, ללא מחסומים או חיילים”.
ולבסוף, אסור לשכוח, שמהלך סיפוחי כזה יסתום את הגולל על הרשות הפלסטינית, ויחייב את ישראל להקים מחדש את המינהל האזרחי, שעלות התפעול השנתית שלו כ–11 מיליארד שקל.
באשר לנתניהו, לבנט ולשאר המצדדים בסיפוח, נוכחנו כבר לדעת, שהעובדות והמציאות הפיסית אינן קריטריון לקביעת מדיניותם. אכן, צודק יהושע כי אין היתכנות להסכם עם הפלסטינים תחת ממשלת נתניהו, אך אי אפשר לטעון שהמציאות הפיסית היא הגורם לכך.
כבר כתב יהושפט הרכבי ב–1982: “סכנת טעות לאומית היתה טבועה בעצם הווייתנו כארץ של חזון, שכן החזון מבקש לשנות את המציאות. אולם גודל החזון, המתנה את הגשמתו, היא מציאותיותו, הטמונה בכך שלמרות שהחזון מבקש להתעלות על המציאות, רגליו תמיד נטועות בה. זה ההבדל בין חזון לפנטזיה המרחפת על כנפי האשליה”.
חזון המדינה הדמוקרטית היהודית, העומד בבסיס פתרון שתי המדינות, הוא מציאותי יותר, גם היום, מחזון המדינה הלאומית־המשיחית־האחת של נתניהו ובנט. רק פתרון שתי המדינות מקפל בתוכו חזון מוסרי. התעלמות מן המציאות הקיימת ומאילוציה, מתוך תקווה שהסמל והחזון יעצבו מציאות אחרת, היא מתכונת בדוקה להידרדרות ולגלישה מסוכנת אלי אסון.