חברת המועצה הציבורית עינת וילף במאמר ל”הארץ”: “לספח 2-4% מהגדה לישראל”

במאמר שפרסמה חברת הכנסת לשעבר וחברת המועצה הציבורית של יוזמת ז’נבה עינת וילף, היא מציעה דרך הסתכלות שונה על פתרון אפשרי לסכסוך, תחת הכותרת “כן לכיבוש לא להתנחלויות”. במסגרת הצעתה, יסופחו לישראל התנחלויות בשטח בהיקף של 2-4 אחוזים מהגדה המערבית, בדומה למתווה המוצע ביוזמת ז’נבה. למאמר המלא:

כן לכיבוש, לא להתנחלויות

עינת וילף, פורסם ב”הארץ”

בין החלטת מועצת הביטחון ולפיה להתנחלויות “אין תוקף חוקי”, לבין התפתחויות בינלאומיות אחרות, מקריסת העולם הערבי דרך עליית הימין באירופה ועד בחירתו של דונאלד טראמפ בארצות הברית, המדרבנות את הימין המתנחלי בישראל — נוצרה כעת הזדמנות פז לקבע את הישגיה של הציונות לדורות. זאת באמצעות מדיניות של כן לכיבוש, לא להתנחלויות, וגם קצת סיפוח.

זהו הרגע של כל מי שמבקש להנהיג את ישראל, כעת או בעתיד, לשרטט מפה. לא למלמל דבר מה על “שתי מדינות” או על “גושים” או על מתווה הגדר או על קווי 67′ והתאמות, אלא מפה ברורה המציינת את גבולה המזרחי של ישראל ואת קצה דרישותיה הטריטוריאליות. ממערב לגבול זה יש לספח ולאזרח. ממזרח לגבול זה יש לקיים מדיניות של “כן לכיבוש, לא להתנחלויות”.

הגבול המזרחי צריך להתבסס על המינימום הנדרש, כדי לאפשר לחלק ניכר מהמתנחלים להצטרף למדינת ישראל, אבל לא יותר מכך. יש לוותר על אריאל וגם לתקן את הטעות הגדולה של סיפוח עשרות כפרים פלסטיניים למזרח ירושלים לאחר 1967, ולכלול אך ורק את השכונות היהודיות. מדובר ככל הנראה בכ–2%–4% משטחי הגדה, לא יותר.

חשוב כי מי שיפרסם מפה כזו יכריז שלעם היהודי ולמדינת ישראל יש זכות היסטורית, משפטית ורגשית על כל הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון, אבל זכות זו אינה עליונה ואינה בלעדית. יש להבהיר כי התנועה הציונית מכירה בקיומו של עם אחר הרואה בארץ את מולדתו, ובזכותו עליה, ועל כן מוכנה להגביל את מימוש זכותה על כלל השטח. יש להדגיש, כי התנועה הציונית מצפה שבשלב כלשהו העם השני יבין שגם עליו להגביל את מימוש זכותו על הארץ וכי גם זכותו אינה עליונה ואינה בלעדית.

עד לשלב שבו העם הערבי הפלסטיני יניח את נשקו מול התנועה הציונית, ויכיר בכך שגם לעם היהודי זכות מולדת בארץ ישראל, ולפיכך עליו להגביל טריטוריאלית את דרישתו לשיבה וכל דרישה אחרת שמשמעותה “פלסטין הגדולה”, תמשיך מדינת ישראל להחזיק צבאית בשטח שממזרח לגבול. מדינת ישראל תקבל כל ישות פלסטינית שתקום ממזרח לגבול, בין אם זו מדינה או “אוטונומיה על סטרואידים” (כפי שהציע בנט), אבל רק הצבא הישראלי יהיה נוכח בשטח. הכיבוש יימשך. כיבוש צבאי הוא שיטת ממשל הכרחית בשטחים שאין כוונה לספחם, ועד לסיום המלחמה. כל עוד מדינת ישראל תנקוט מדיניות ברורה, המוכיחה את נכונותה לחלוקת הארץ, עד שהצד השני יוכיח נכונות דומה, המשך הכיבוש הצבאי של השטחים יהיה מוצדק.

יחד עם “כן לכיבוש” תוכרז מדיניות “לא להתנחלויות”. את הכיבוש הצבאי ממזרח לגבול אפשר להצדיק — את המשך ההתנחלויות לא. אין צורך בהחלטה 2334 של מועצת הביטחון כדי להבין זאת. נכונות לחלוקת הארץ והכרה בזכותו של עם אחר בארץ אינה יכולה להתקיים בד בבד עם מפעל ההתנחלות. ה”לאו” להתנחלויות חייב להיות חד־משמעי. אין צורך לפנות אותן, אבל גם אין מקום לתוכניות פינוי־פיצוי. יש לייבש כלכלית את ההתנחלויות שמעבר לגבול ולמנוע מהן תמיכה. מי שמבקש לחיות בשטחים אלה יעשה זאת ללא התמיכה וההגנה של הריבונות היהודית בגבולותיה.

התוצאה של מדיניות זו של “כן לכיבוש, לא להתנחלויות” תהיה החזקה צבאית של שטח שבו מערכת חוק אחת ואוכלוסייה אחת הכפופה לחוק זה, ללא דרישות טריטוריאליות ישראליות ותוך אמירה ברורה מה נדרש כדי להביא לסיום הכיבוש הצבאי. מדיניות זו תשיג הפרדה מרבית בין שני העמים וחיכוך מינימלי.

ממערב לגבול יש להכריז על מדיניות של סיפוח מלא ואזרוח כל התושבים בשטח. התוצאה של מהלך זה תהיה מערכת חוק אחת, ישראלית, שווה לכולם, כשברור מי בפנים ומי בחוץ, מי שייך ומי לא.

מדיניות המשלבת בין קביעת גבול הוגן לבין מדיניות סיפוח ואזרוח בתוך גבול זה, היא האלטרנטיבה הפוליטית לימין המשיחי. זוהי מדיניות המכירה בקיומו של עם נוסף בין הירדן לים התיכון, אבל גם בכך שיחלוף עוד זמן רב עד שעם זה יסכים לחלוקת הארץ עם העם היהודי. זוהי מדיניות המבינה שיש להשאיר שטח לעם זה, אבל להישאר צבאית בשטח עד שיניח את נשקו. זאת מדיניות ציונית קלאסית של ניצול הזדמנויות גיאו־פוליטיות כדי לבסס הישגים משמעותיים, מבלי לסכן אותם בתאוות בצע משיחית.

זוהי חזרה לעקרונות היסוד של הציונות, של אנשים הלוקחים אחריות על גורלם, מבלי לחכות שמשיח או אל יפתרו עבורם בעיות. זהו מימוש של המסורת הציונית, של שילוב בין חזון מלהיב לבין מדיניות מעשית הפועלת לפי החוכמה התלמודית העתיקה: תפסת מרובה, לא תפסת.

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

מסיירות בקו התפר

ב-29 במרץ יצאה קבוצה דוברת רוסית מפרויקט המנהיגות הנשית, לבחון דרך הרגליים את ירושלים כאחת מסוגיות הליבה של הסכסוך.
הקבוצה סיירה על קו התפר שבין מזרח ומערב ירושלים ונגענו בסוגיות מדיניות, אזרחיות, היסטוריות ודנו בעתידה של ירושלים במסגרת הסכם.

קרא עוד »

סדנת משפיעניות דוברות רוסית

ב-13 במרץ, הצטרפה אלינו קבוצה של 20 ישראליות מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, ברובן משפיעניות מדיה חברתית ועיתונאיות, לסדנת היכרות בנושא הסכסוך ופתרון שתי המדינות. הן למדו על הפתרונות לבעיות הליבה עם גדי בלטיאנסקי, ולאחר מכן השתתפו בדיון על מעורבות והשפעה אזורית עם חברת הכנסת לשעבר והמומחית למזרח התיכון קסניה סבטלובה.

קרא עוד »

צעירים מובילים בכנסת

בעקבות השתתפות צעירים מובילים בסמינר הכשרה של יוזמת ז’נבה לקידום השלום ולסיום הסכסוך – הוזמנו משתתפי הסמינר לצד נעמי שטרנברג, מנהלת פרויקט סכסוך ומגדר ביוזמת ז’נבה, לכנס בכנסת תחת הכותרת : “היום שאחרי – ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של ישראל”. שטרנברג חתמה את הפורום בקריאה דחופה לנבחרי הציבור בכנסת לקדם את פתרון שתי המדינות.

קרא עוד »

ממשיכות בעשייה

ב-10 במרץ נפגשו 20 נשים מובילות מפרויקט המנהיגות הנשית לשיחה פתוחה עם ד״ר יוסי ביילין, יו”ר יוזמת ז’נבה. השיחה תחת הכותרת “איך ממשיכות מכאן?” עסקה במצב המדיני העכשווי, תובנות משולחן המו״מ ומענה לשאלות הקשות.

קרא עוד »

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.