מדד שתי המדינות: כיצד הממשלה החדשה השפיעה על היתכנות פתרון שתי-המדינות? סיכום חודשים יוני-ספטמבר 2021

בארבעת החודשים האחרונים התרגלנו לנוכחותה של ממשלה חדשה בישראל – כזו המורכבת מ-8 מפלגות המגיעות מרחבי הקשת הפוליטית. בזמן שראש הממשלה נפתלי בנט, איש הימין הדתי, מתנגד נחרץ להקמת מדינה פלסטינית, ממשלתו כוללת גם מספר תומכים נלהבים של פתרון שתי-המדינות. התלכיד הפוליטי העדין הזה, הכולל הסכמה להימנע מהתקדמות משמעותית בסוגייה הפלסטינית, אבל עם הכוונה לחזק את הרשות הפלסטינית ולייצב את רצועת עזה, הוביל עד כה לשיפור מועט בתחום הכלכלי, צעדים שבקלות זוכים לתמיכה רחבה בקואליציה ולא מעוררים מחלוקת.

באופן בולט, צעדים אלו נלווים לקשר ישיר בין שרים ושרות בממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית. שר הביטחון בני גנץ פגש את הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ברמאללה בחודש אוגוסט, לפגישה שהייתה לראשונה מזו שנים בין בכירים בסדר גודל כזה בשני הצדדים, שלאחריה הכריז על מספר צעדים בוני-אמון לשיפור מצבם של הפלסטינים ומניעת קריסה כלכלית של הרשות הפלסטינית. בכירים נוספים, כמו הנשיא הרצוג וחברי מפלגת מרצ, השר ניצן הורוביץ, השר עיסאווי פריג’, ח”כ מיכל רוזין והשרה תמר זנדברג, נפגשו גם כן עם נציגי הרשות הפלסטינית לאורך החודשים האחרונים וסימנו בכך התקדמות משמעותית לעבר שיח פוליטי-מדיני. שני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, מסכימים שהחייאת הדיאלוג בין הצדדים מהווה בסיס חשוב למאמצים עתידיים לחדש שיח מדיני אמיתי בין הצדדים, כזה שעוסק ביותר מרק ניהול הסכסוך וצעדים בוני-אמון.

באותו הזמן התרחשו גם תהליכים המזיקים ליישום פתרון שתי-המדינות, לרבות עלייה באלימות מתנחלים, אלימות בירושלים על רקע שמירת הסטטוס-קוו הדתי בעיר, הרחבת הבנייה בעומק ההתנחלויות ועלייה בהריסות בתים ופינויים במזרח ירושלים. הצעדים הסותרים הללו, מבחינת מדיניות, אופייניים לחוסר האסטרטגיה והתוכנית הברורה בעניין הפלסטיני של ממשלת ישראל, וגם זו אינדיקציה לביזור סמכויות בין שרי ממשלת בנט-לפיד באופן שלא ראינו בממשלות נתניהו הקודמות, המאפשר לשרים לנהל מדיניות שונה זה מזה בהקשר הפלסטיני.

בזירה הפנים-פלסטינית, הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית קיבלה מכה נוספת לאחר הריגתו של ניזאר בנאת, ממבקריה של הרשות. זאת יחד עם המשבר הכלכלי המחריף והשפעת ביטול הבחירות שהביאה לתסיסה ציבורית. במקביל, סדרה של היתקלויות בין ישראל לחמאס בעזה, שלא הובילו להסלמה רחבה, בעוד המצב ההומניטרי ברצועה מחריף, הביאו בהמשך דווקא להקלה בהגבלות הישראליות על הרצועה – בכניסת סחורות, אישורי עבודה והעברת הכספים הקטארים. למרות שהממשלה ממסגרת את הגישה הישראלית לרצועת עזה כחדשה, היא למעשה פחות או יותר דומה למדיניותן של הממשלות הקודמות, עם מספר שיפורים נקודתיים. לאחר שנצפתה עלייה משמעותית בתמיכה הציבורית הפלסטינית בחמאס לאחר ההסלמה האחרונה, ניתן לראות כעת בסקרים ירידה הדרגתית בתמיכה הציבורית בחמאס ובמאבק מזוין. כל זאת בזמן שעדיין לא נעשתה התקדמות משמעותית במאמצי הפיוס הפנים-פלסטינים.

בזירה הבינלאומית, במהלך ארבעת החודשים האחרונים ראינו עלייה בהצהרות הקהילה הבינלאומית, על גווניה, בתמיכה בפתרון שתי המדינות, במקביל ללא מעט ביקורים בפרופיל גבוה באזור. עם זאת, לא נראה כי יהיו בקהילה הבינלאומית מי שינסו להשקיע ביצירה ותיווך של תהליך מדיני ממשי בעת הזו. נשיא ארצות-הברית, ג’ו ביידן, הצהיר בשנית על תמיכתו בפתרון שתי המדינות וציין כי הוא מעוניין לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקאית במזרח-ירושלים, שתשרת את האוכלוסייה הפלסטינית, ובמקביל במפלגה הדמוקרטית גם כן העלו-הילוך ביצירת הלחץ על ישראל דרך וויכוח פוליטי חריג בבתי המחוקקים על יצירת התניות לסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל והתנגדות של חלק מהמחוקקים למימון ‘כיפת ברזל’ מכספי משלמי המיסים האמריקאים, על אף שלבסוף ההצעה עברה שבוע לאחר מכן. הרטוריקה החריפה, אבל עוד לא הביאה לשינוי במדיניות. הגישה האמריקאית מייצרת מקום לעוד גורמים בקהילה הבינלאומית לקחת חלק משמעותי יותר, בעיקר סביב התחממות חיובית ביחסים בין ישראל, מצרים וירדן. בזמן שעוד אין התקדמות לעבר הסכם עם הפלסטינים, שר החוץ לפיד ונשיא ארה”ב ביידן, הדגישו כי נורמליזציה של ישראל עם מדינות האזור אינה תחליף להסכם קבע ושלום עם הפלסטינים.

התפתחויות אלו ואחרות הובילו לתנודות רבות, לכאן ולכאן, במספר פרמטרים במדד שתי המדינות לאורך ארבעת החודשים האחרונים, לרבות ירידה יחסית בהיקף האלימות, היותו של ראש הממשלה הישראלי מתנגד נחרץ לפתרון שתי המדינות, עלייה בתמיכה בפתרון שתי המדינות בקרב חברי הממשלה הישראלית, עלייה במספר המגעים בין גורמים ישראלים ופלסטינים רשמיים, כמו גם ירידה במעורבות של גורמים חיצוניים בסכסוך.

הגרף הבא מייצג את התנודות במדד שתי המדינות בין החודשים יוני-ספטמבר:

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

סדנת משפיעניות דוברות רוסית

ב-13 במרץ, הצטרפה אלינו קבוצה של 20 ישראליות מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, ברובן משפיעניות מדיה חברתית ועיתונאיות, לסדנת היכרות בנושא הסכסוך ופתרון שתי המדינות. הן למדו על הפתרונות לבעיות הליבה עם גדי בלטיאנסקי, ולאחר מכן השתתפו בדיון על מעורבות והשפעה אזורית עם חברת הכנסת לשעבר והמומחית למזרח התיכון קסניה סבטלובה.

קרא עוד »

צעירים מובילים בכנסת

בעקבות השתתפות צעירים מובילים בסמינר הכשרה של יוזמת ז’נבה לקידום השלום ולסיום הסכסוך – הוזמנו משתתפי הסמינר לצד נעמי שטרנברג, מנהלת פרויקט סכסוך ומגדר ביוזמת ז’נבה, לכנס בכנסת תחת הכותרת : “היום שאחרי – ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של ישראל”. שטרנברג חתמה את הפורום בקריאה דחופה לנבחרי הציבור בכנסת לקדם את פתרון שתי המדינות.

קרא עוד »

ממשיכות בעשייה

ב-10 במרץ נפגשו 20 נשים מובילות מפרויקט המנהיגות הנשית לשיחה פתוחה עם ד״ר יוסי ביילין, יו”ר יוזמת ז’נבה. השיחה תחת הכותרת “איך ממשיכות מכאן?” עסקה במצב המדיני העכשווי, תובנות משולחן המו״מ ומענה לשאלות הקשות.

קרא עוד »

מפגש אסטרטגיה של קואליציית שתי המדינות

ב-9 בפברואר נפגשו במשרדי יוזמת ז’נבה ראשי הארגונים החברים בקואליציית שתי המדינות, עם יו”ר יוזמת ז’נבה, ד”ר יוסי ביילין, לשיחה על המלחמה והיום שחרי. לאחריה התקיים דיון פנימי באתגרי השעה של החברה האזרחית, בהזדמנויות לקידום השלום, ובפעילות הקואליציה בחודשים הקרובים.

קרא עוד »

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.