שיתוף פעולה כלל אנושי להדיפת מתקפת חייזרים היא תמה פופולרית בסרטי מדע בדיוני רבים. גם המחקר הפסיכולוגי מראה שתרחיש של קטסטרופה גלובלית מעורר תחושת אנושיות משותפת ואף מגביר את המוטיבציה לפתור סכסוכים בין קבוצות כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני.
האם יתכן וגם מגפת הקורונה המאיימת על כלל האנושות עשוייה לגמד סיכסוכים ארוכי שנים בין קבוצות, ולתת לצדדים הניצים פרופורציה חדשה לגבי הסכסוך אותו הם מטפחים? בניגוד למחקרים הנותנים מענה חיובי לשאלה זו על בסיס תרחישים דימיוניים המוצגים לנבדקים, הפעם אנו עומדים מול הדבר האמיתי, וכמו בכל שאלה פסיכולוגית המציאות היא פעמים רבות מורכבת יותר מתרחישים המוצגים במעבדה.
על מנת להבין את המורכבות, ניתן להשתמש בהבחנה של פרופ' דניאל כהנמן בין חשיבה מהירה וחשיבה אטית או בין מערכת 1 למערכת 2 בקוגניציה האנושית. מערכת 1 מערכת החשיבה המהירה היא לא מודעת בעיקרה, מהירה מאוד, דורשת משאבים מעטים ופונקציונלית מאוד להישרדות שלנו. מערכת 2, מערכת החשיבה האיטית, היא מודעת, רציונלית, מחושבת ומגיבה לעובדות ולנתונים. החשיבה שלנו מנוהלת ברובה על ידי מערכת 1, ומערכת 2 שאולי היינו רוצים להאמין שאנו פועלים בעיקר על פיה, היא קצה הקרחון של החשיבה האנושית.
אולם, כאשר סטודנטים בימי שגרה עונים על שאלות במעבדה לגבי ההתחממות הגלובלית, מגפה ויראלית, או מלחמה גרעינית, סביר להניח שדווקא מערכת 2 פעילה יותר. סטודנטים הם אנשים אינטליגנטים והתרחישים המוצגים להם מעוררים אולי עניין מסויים, אבל ספק אם הם מצליחים לעורר את קצהו של תחושת האיום אותה אנו חווים היום בזמן אמת. בעולם האמיתי, התובנות של מערכת 2 אכן נשמעות מאוד הגיוניות. מול איום גלובלי, אין משמעות למדינות, דתות, נרטיבים ואידיאולוגיות. הנגיף אינו מכיר בקו הירוק ואינו מפלה בין פלסטיני ברמאללה ליהודי בפתח-תקווה. משום כך, שיתוף פעולה מרחבי נחוץ יותר מאי פעם כדי להדוף את הפולש. אבל, כאן נכנסת לתמונה מערכת 1 שהיא כאמור דומיננטית יותר. כשמערכת 1 מזהה איום היא מכניסה אותנו למוד הגנתי וחשדני. אם זיהום ויראלי גורם לנו להירתע מחבר שחודר ולו לרגע לרדיוס שני המטרים שסביבנו, קל וחומר שנרתע מכל אדם זר שלא נתפס כחלק מהקבוצה. האחר ממילא נתפס במונחים ויראלים גם בימי שגרה. הוא מהווה איום, זיהום, הוא מאיים על טוהר הקבוצה ויש רצון ליצור חיץ בינינו ובינו.
מגפת הקורונה, אם כן, יכולה להשפיע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשני אופנים: היא יכולה להגביר את החשדנות, את הסלידה, את האיבה ואפילו את הרצון למגר את האחר המהווה איום וזיהום. אבל, אם נצליח להתעלות מעל התגובות האוטומטיות לפחדים ואיומים נוכל אולי גם לראות כיצד המגפה יוצרת באחת אינטרס משותף ישראלי-פלסטיני. כאשר יגיעו חולים לבתי החולים הפלסטינים שערוכים עוד פחות מבתי החולים בישראל, זאת תהיה לא רק שכנות טובה לסייע להם, יהיה זה כורח המציאות. מגפה משתוללת בשטחים כמוה כמגפה בישראל, והוירוס מדלג בנקל מעל הקווים שמציירים בני אדם על מפות ואפילו מעל גדרות וחומות. ביחסים בינלאומיים מקובל לומר ש "האויב של האויב שלי הוא חבר שלי". יתכן, שלצד המחיר הכבד שכנראה נשלם בעקבות התפשטות הקורונה, נקרתה לידינו גם הזדמנות לקדם את פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני בדרך לא שגרתית של מלחמה משותפת באויב בלתי נראה שמסכן את כל היקר לעמים, התרבויות, האמונות, והדעות השונות במרחב שכולנו חיים בו.
