פורסם ב"הארץ", 9.2.2017:
לעתים יש לחדד את המובן מאליו, את הברור כשמש, את הצודק והנכון. אנחנו חיים במציאות שבה אלה מותקפים ללא רחם על ידי כוחות הנובעים ממעמקים של ערפול חושים, של שקר ויוהרה משולחת רסן.
בשנים האחרונות יש המערערים על התוקף של צמד המלים "יהודית ודמוקרטית" בתארם את מדינת ישראל. מצד שמאל, הן מותקפות על ידי חסידי מדינת כל אזרחיה בטענה שיש סתירה בין שני המושגים. מצד ימין, ומנימוק דומה, תוקפים אותן חסידי תהליך ההדתה של ישראל, הפועלים למחיקת ה"דמוקרטית" והשלטת ה"יהודית".
המושג "מדינה יהודית" נתפש על ידי הראשונים כסותר את המושג "דמוקרטית", כי הוא מגדיר, כביכול, את הזכות לאזרחות על פי הדת — ולא היא. שכחו אותם ראשונים את המובן מאליו: ה"יהודית" כפי שנוסחה בהחלטת האו"ם 181, אינה מדינה יהודית במובן הדתי או על פי החוק הנהוג בה, אלא היא מדינה שהוקמה כדי לממש את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, בדומה לזכותם של עמים אחרים. כי הרי לדתות אין כלל זכות כזאת.
מחויבותה של הקהילה הבינלאומית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הותנתה "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות", כלשון ההחלטה. כלומר, תקום מדינה לעם היהודי, אך יחיו בה גם מיעוטים לא יהודיים, שייהנו משוויון זכויות אזרחיות ודתיות, או כפי שדוד בן־גוריון הכריז ארבעה ימים לאחר החלטת החלוקה: "עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזאת לא תהיה מדינה יהודית, זאת תהיה מדינה של אזרחיה… בתוכה יהיו כל האזרחים שווים".
בן־גוריון הדגיש עם זאת, כי זו "תהיה מדינה יהודית רק לעלייה ולהתיישבות", כלומר, תעניק עדיפות לעולים יהודים. אין הדבר סותר את השוויון בדמוקרטיה, בשל הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות של העם היהודי, שהיה פזור על פני תבל ובשל הצורך לאחדו במולדתו כדי ליצור בה רוב יהודי.
בדו"ח ועדת החלוקה מ–1947 נכתב, כי ניתנה "התחייבות בינלאומית לעם היהודי בכללותו, היה ברור, כי התחייבויות אלה לא היו מוגבלות רק לאוכלוסייה היהודית של פלשתינה, שהרי באותו זמן היו שם רק כ–80 אלף יהודים". לכן חבר הלאומים כלל בכתב המנדט פסקה, שלפיה על הבריטים "לעודד את ההגירה של ההמונים היהודים לארץ זו, על מנת שיוכלו לעצב שם את גורלם ולבנות שם את ביתם". אחרי קום המדינה הרעיון הזה המשיך להתקיים באמצעות חוק השבות מ–1950.
מכאן ברור, כי בעיני הקהילה הבינלאומית וההנהגה הציונית לא היתה סתירה בין המושג מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, כפי שהתחייבנו במגילת העצמאות. באופן זהה מגדירה החלטת החלוקה את הקמת המדינה הערבית, כמימוש זכותו הטבעית של העם הערבי בפלשתינה. היא לא ראתה בה מדינה שינהג בה חוק איסלאמי, כפי שנכתב בהחלטה עבור שתי המדינות, אלא "האסיפה המכוננת של כל מדינה תעבד קונסטיטוציה דמוקרטית למדינתה".
אחרי שהזכרנו את המובן מאליו, אפשר לחדד את מה שמנסים לעשות אנשי "גוש אמונים" לדורותיהם, כאשר הם פועלים לקעקע את הקשר המעוגן (האפשרי) בין יהודית לדמוקרטית. כשהם מבקשים להכפיף את הדמוקרטית ליהודית, כאשר הם מבקשים לספח את השטחים הכבושים — הרי שמטרתם לקיים משטר מפלה כלפי הפלסטינים.
הם אינם חשים כל צורך להתנצל על כך, מפני שהרב קוק (הראי"ה), מייסד הזרם הדתי־הלאומני־המשיחי, כבר טען, כי "ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" ("אורות", עמ' קל"ח).
מי שינסה למחות על גישה כזאת, מובטח לו שייתקל בקיר אטום. שכן, לגישתם של אנשי היהדות הלאומנית המשיחית, רק הם מבינים את מהלכיו של אלוהים בפוליטיקה של מטה, כפי שהוסיף הרב קוק בדבריו על הצהרת בלפור ב–1917: "כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית מנהיגה את ההיסטוריה".
ולפיכך, הם הנבחרים להוביל את עם ישראל ויש להקצות יותר משאבים לחינוכם. פלא שבערוגה כזאת גדל עשב מפואר כבצלאל סמוטריץ', שכתב במאמר תחת הכותרת "מגיע לנו יותר", כי "ראוי שהמדינה תשקיע יותר תקציבים בחינוך של הציונות הדתית. מדוע? מפני שעל בניה הוטלה המשימה — להנהיג את עם ישראל". ההעדפה התקציבית בוועדת הכספים מעולם לא נראתה צבועה יותר.
ולאן הם מנהיגים מבלי שנתבקשו? הרחק הרחק מהחזון הציוני, ל"הקמת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש', השבת שכינה לציון, כינון ממלכת בית דוד ובניין בית המקדש", כפי שכתב בזמנו חנן פורת, ממקימי גוש אמונים.
המנהיגות הציונית על זרמיה השונים הכירה באיום הדתי על השילוב הנדרש בין "יהודית" ל"דמוקרטית". הרצל כבר כתב: "האם ניתן למנהיגות הדתית למשול בנו? לא! האמונה מלכדת אותנו, אך המדע הופך אותנו לחופשיים. ועל כן לא נאפשר לאנשי הדת למשול עלינו… עם כל הכבוד המגיע להם, לא ניתן להם להתערב בהנהגת המדינה, פן יגרמו קשיים מבית ומחוץ".
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הקצין הרב צבי יהודה קוק בפרשנותו למשנת אביו, הראי"ה, וטען כי הניצחון במלחמת ששת הימים מעיד על קירבת הגאולה ויש לחזקה באמצעות בניית התנחלויות. ועל כך כתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ', כי משנתו זו "תגרום למעבר מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות". יצחק רבין חזר והזהיר ב–1979: "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר — סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית. נגד תפישתם הבסיסית, הנוגדת את בסיסה הדמוקרטי של ישראל, היה הכרח להיאבק מאבק אידיאי, החושף את המשמעות האמיתית של עמדות הגוש ודרכי פעולתו".
הקיום של צמד הזהויות — יהודית ודמוקרטית — במדינת ישראל, מותנה בכמה מבחנים: מעמד הדת במדינה ובפוליטיקה, זכויות המיעוטים, זכויות הנשים ומעמדן, והזכות לקיים מאבק ציבורי על אלה. מצעד החוקים המפלים והגזעניים, כמו "חוק ההסדרה", ותוכניות הסיפוח המשיחיות והאובססיביות, מקרבים את היום, שבו ישראל לא תוכל יותר להגן על השילוב הנדרש בין "יהודית" ל"דמוקרטית".
לתפישתם של תומכי חוק "ההסדרה", רק בשלילת הדמוקרטיה והחלת דין תורה ניתן לקיים את חזונם המשיחי, כפי שטען הרב שלמה גורן: "אין בכוח שום חוק, לאומי או בינלאומי, לשנות מעמדנו, זכויותינו… דינם של אזורים אלו (השטחים), לפי דין תורה כא"י, תחת שלטון יהודי לכל דבר, ויש על כולה ריבונות, קניין ובעלות יהודית".
מגמות אלה מונעות על ידי פוליטיקאים, המפרשים את הדמוקרטיה כזכות הרוב לקבל כל החלטה. זהו מצעד אנטי־דמוקרטי, הגורס: אם לא שיכנעת — תשמיץ, תשתיק ותוציא אל מחוץ לחוק. הם פוסלים את העיקרון הדמוקרטי, שלפיו הרוב זכאי לשלוט רק בתנאי שהוא מבטיח את זכויות הפרט. העולם נתפש כג'ונגל, שההיגיון השולט בו הוא "משחק סכום אפס". פחות למחנה השני משמעו יותר למחנה שלי. מי שאינו תומך בי — הוא בהכרח נגדי. אין מקום לשונה ולאחר, לא במישור החברתי ולא במישור המדיני.
התגברות המגמות הללו במרחב הממסדי והציבורי מונעת אפשרות להכיר בשתי הזהויות של ישראל כזהויות משלימות ולא סותרות. הן הופכות בהכרח את הציונות לגזענית ושומטות את הלגיטימציה הבינלאומית שניתנה לה בעת הקמת המדינה. על הציבור בישראל להבין, כי כדי שדברים כאלה ימשיכו להתרחש, אין הכרח אפילו לשנוא את הערבים, תומכי ההסכם המדיני או מובילי המחאה החברתית — די באדישות כדי לאפשר את המשך קיומם.
