במאמר שפרסמה חברת הכנסת לשעבר וחברת המועצה הציבורית של יוזמת ז'נבה עינת וילף, היא מציעה דרך הסתכלות שונה על פתרון אפשרי לסכסוך, תחת הכותרת "כן לכיבוש לא להתנחלויות". במסגרת הצעתה, יסופחו לישראל התנחלויות בשטח בהיקף של 2-4 אחוזים מהגדה המערבית, בדומה למתווה המוצע ביוזמת ז'נבה. למאמר המלא:
כן לכיבוש, לא להתנחלויות
עינת וילף, פורסם ב"הארץ"
בין החלטת מועצת הביטחון ולפיה להתנחלויות "אין תוקף חוקי", לבין התפתחויות בינלאומיות אחרות, מקריסת העולם הערבי דרך עליית הימין באירופה ועד בחירתו של דונאלד טראמפ בארצות הברית, המדרבנות את הימין המתנחלי בישראל — נוצרה כעת הזדמנות פז לקבע את הישגיה של הציונות לדורות. זאת באמצעות מדיניות של כן לכיבוש, לא להתנחלויות, וגם קצת סיפוח.
זהו הרגע של כל מי שמבקש להנהיג את ישראל, כעת או בעתיד, לשרטט מפה. לא למלמל דבר מה על "שתי מדינות" או על "גושים" או על מתווה הגדר או על קווי 67' והתאמות, אלא מפה ברורה המציינת את גבולה המזרחי של ישראל ואת קצה דרישותיה הטריטוריאליות. ממערב לגבול זה יש לספח ולאזרח. ממזרח לגבול זה יש לקיים מדיניות של "כן לכיבוש, לא להתנחלויות".
הגבול המזרחי צריך להתבסס על המינימום הנדרש, כדי לאפשר לחלק ניכר מהמתנחלים להצטרף למדינת ישראל, אבל לא יותר מכך. יש לוותר על אריאל וגם לתקן את הטעות הגדולה של סיפוח עשרות כפרים פלסטיניים למזרח ירושלים לאחר 1967, ולכלול אך ורק את השכונות היהודיות. מדובר ככל הנראה בכ–2%–4% משטחי הגדה, לא יותר.
חשוב כי מי שיפרסם מפה כזו יכריז שלעם היהודי ולמדינת ישראל יש זכות היסטורית, משפטית ורגשית על כל הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון, אבל זכות זו אינה עליונה ואינה בלעדית. יש להבהיר כי התנועה הציונית מכירה בקיומו של עם אחר הרואה בארץ את מולדתו, ובזכותו עליה, ועל כן מוכנה להגביל את מימוש זכותה על כלל השטח. יש להדגיש, כי התנועה הציונית מצפה שבשלב כלשהו העם השני יבין שגם עליו להגביל את מימוש זכותו על הארץ וכי גם זכותו אינה עליונה ואינה בלעדית.
עד לשלב שבו העם הערבי הפלסטיני יניח את נשקו מול התנועה הציונית, ויכיר בכך שגם לעם היהודי זכות מולדת בארץ ישראל, ולפיכך עליו להגביל טריטוריאלית את דרישתו לשיבה וכל דרישה אחרת שמשמעותה "פלסטין הגדולה", תמשיך מדינת ישראל להחזיק צבאית בשטח שממזרח לגבול. מדינת ישראל תקבל כל ישות פלסטינית שתקום ממזרח לגבול, בין אם זו מדינה או "אוטונומיה על סטרואידים" (כפי שהציע בנט), אבל רק הצבא הישראלי יהיה נוכח בשטח. הכיבוש יימשך. כיבוש צבאי הוא שיטת ממשל הכרחית בשטחים שאין כוונה לספחם, ועד לסיום המלחמה. כל עוד מדינת ישראל תנקוט מדיניות ברורה, המוכיחה את נכונותה לחלוקת הארץ, עד שהצד השני יוכיח נכונות דומה, המשך הכיבוש הצבאי של השטחים יהיה מוצדק.
יחד עם "כן לכיבוש" תוכרז מדיניות "לא להתנחלויות". את הכיבוש הצבאי ממזרח לגבול אפשר להצדיק — את המשך ההתנחלויות לא. אין צורך בהחלטה 2334 של מועצת הביטחון כדי להבין זאת. נכונות לחלוקת הארץ והכרה בזכותו של עם אחר בארץ אינה יכולה להתקיים בד בבד עם מפעל ההתנחלות. ה"לאו" להתנחלויות חייב להיות חד־משמעי. אין צורך לפנות אותן, אבל גם אין מקום לתוכניות פינוי־פיצוי. יש לייבש כלכלית את ההתנחלויות שמעבר לגבול ולמנוע מהן תמיכה. מי שמבקש לחיות בשטחים אלה יעשה זאת ללא התמיכה וההגנה של הריבונות היהודית בגבולותיה.
התוצאה של מדיניות זו של "כן לכיבוש, לא להתנחלויות" תהיה החזקה צבאית של שטח שבו מערכת חוק אחת ואוכלוסייה אחת הכפופה לחוק זה, ללא דרישות טריטוריאליות ישראליות ותוך אמירה ברורה מה נדרש כדי להביא לסיום הכיבוש הצבאי. מדיניות זו תשיג הפרדה מרבית בין שני העמים וחיכוך מינימלי.
ממערב לגבול יש להכריז על מדיניות של סיפוח מלא ואזרוח כל התושבים בשטח. התוצאה של מהלך זה תהיה מערכת חוק אחת, ישראלית, שווה לכולם, כשברור מי בפנים ומי בחוץ, מי שייך ומי לא.
מדיניות המשלבת בין קביעת גבול הוגן לבין מדיניות סיפוח ואזרוח בתוך גבול זה, היא האלטרנטיבה הפוליטית לימין המשיחי. זוהי מדיניות המכירה בקיומו של עם נוסף בין הירדן לים התיכון, אבל גם בכך שיחלוף עוד זמן רב עד שעם זה יסכים לחלוקת הארץ עם העם היהודי. זוהי מדיניות המבינה שיש להשאיר שטח לעם זה, אבל להישאר צבאית בשטח עד שיניח את נשקו. זאת מדיניות ציונית קלאסית של ניצול הזדמנויות גיאו־פוליטיות כדי לבסס הישגים משמעותיים, מבלי לסכן אותם בתאוות בצע משיחית.
זוהי חזרה לעקרונות היסוד של הציונות, של אנשים הלוקחים אחריות על גורלם, מבלי לחכות שמשיח או אל יפתרו עבורם בעיות. זהו מימוש של המסורת הציונית, של שילוב בין חזון מלהיב לבין מדיניות מעשית הפועלת לפי החוכמה התלמודית העתיקה: תפסת מרובה, לא תפסת.
