אחרי ה-7 באוקטובר: 5 תשובות לשאלות הקשות

מאז ה-7 באוקטובר עולות לא מעט שאלות קשות. כאן תוכלו למצוא תשובות ברורות ל-5 הבולטות שבהן. מוזמנים ומוזמנות לשתף. לפתיחת התשובה יש ללחוץ על כותרת השאלה.

את שלטון חמאס בעזה יש לסיים, במטרה להגיע בסופו של דבר למצב בו יש רשות פלסטינית אחת ששולטת על העם הפלסטיני בגדה וברצועה ותומכת בפתרון מדיני שיאפשר חיים בביטחון, הן לישראלים והן לפלסטינים. הרשות הנוכחית, למרות חולשותיה וחסרונותיה, ממשיכה לדבוק בפתרון שתי המדינות, לעבוד בתיאום ביטחוני עם צה”ל והשב”כ כדי למנוע פיגועים ולהתנגד לדרכו של חמאס.

בגלל ההבדלים העצומים בין הרשות לחמאס, הם פעלו בנפרד, לא הגיעו להסכם פיוס ביניהם ואף מתחו ביקורת קשה אלה על אלה. בעוד חמאס מדגיש את האלמנט הדתי-איסלאמיסטי, הרשות מבליטה את הנושא הלאומי שמתבטא ברצון לכונן מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

ממשלות ישראל בשנים האחרונות החלישו במכוון את הרשות הפלסטינית וחיזקו את חמאס במטרה להימנע מפרטנר לשיחות שלום ולהסכם, שהיה דורש ויתורים המנוגדים לאידיאולוגיה של הממשלה.

רוב הציבור הפלסטיני לא שותף לדרכו האידיאולוגית והדתית של חמאס, אך הוא מאוכזב קשות מתפקודה והישגיה של הרשות הפלסטינית. מבחינת העם הפלסטיני הכיבוש נמשך, חירותם עדיין נשללת והיחידים שהביאו להישגים – כמו פינוי עזה ושחרור המוני של אסירים – הם חמאס. את המשוואה הזאת צריך לשנות, ובמקביל להפלת שלטון חמאס ברצועה חובה להציג אופק מדיני, בין היתר כדי שלפלסטינים תהיה אלטרנטיבה של תקווה לחזון שמציע חמאס.

הסכמי אוסלו, שנחתמו לפני 30 שנה, היו הסכמי ביניים שהעבירו סמכויות בעניינים אזרחיים, כמו תרבות, חינוך, בריאות ושיטור לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה, לתקופה זמנית של חמש שנים שלאחריה יושג הסכם קבע, בו יגיעו הצדדים לפתרונות כלל סוגיות הליבה שבמחלוקת. בפועל, גורמים קיצונים בשני הצדדים (כולל חמאס) פעלו נגד ההסכם ובניסיון לסכלו, כשהמכשולים העיקריים היו פיגועי טרור מצד אחד, ומצד שני – בניה מאסיבית בהתנחלויות על השטח שהיה מיועד למדינה פלסטינית עתידית.

הסכם אוסלו נולד כתשובה לאינתיפאדה הראשונה, אשר המחישה להנהגה הישראלית (“נפל לי האסימון”, כדברי יצחק רבין ז”ל) כי העם הפלסטיני לא מסתפק בשיפור המצב הכלכלי, אלא נלחם על זכויותיו הלאומיות, כולל עצמאות, חופש וסיום השליטה הישראלית עליהם. ללא הסכמי אוסלו, שהביאו להכרה רשמית של אש”ף בישראל ולהקמת הרשות הפלסטינית, היינו עדיין מנהלים את המערכות האזרחיות של 5 מיליון פלסטינים בגדה וברצועה. סביר להניח גם שהשנים הללו היו מתאפיינות ביותר אלימות ושפיכות דמים.

חמאס אינו צד להסכמי אוסלו ומסרב להכיר בהם – ולכן גם לא היה פיוס בינו לבין הכוחות השולטים ברשות הפלסטינית, שהוקמה כפועל יוצא מההסכמים. כמובן שישראל צריכה לפעול באופן הפוך לזה שפעלה בו בעשור האחרון, ובמקום לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית – היא צריכה לפגוע ביכולותיו של חמאס, ומנגד להציג אופק מדיני ותקווה עבור מיליוני פלסטינים. כך יתחזקו הכוחות המתונים וייחלשו הקיצונים.

אחרי שנים של טרור וירי אלפי רקטות מרצועת עזה, החליטה ממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון לפנות באופן חד צדדי את תושביה וחייליה מהרצועה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של העולם, מחנה השלום הישראלי והרשות הפלסטינית, שרון סירב לדבר עם אבו מאזן ולתאם איתו את הנסיגה. כך, המהלך החד-צדדי הוצג כהישג של חמאס (לבחירות ב-2006 רצו עם הסיסמה “3 שנות התנגדות מזוינת הביאו יותר מ-10 שנות מו”מ”), וגרם לפלסטינים לחשוב שבמו”מ אינם משיגים דבר, אך בשימוש בכוח – כן.

בשנת 2007 חמאס השתלט בכוח על רצועת עזה. ישראל במשך שנים, בין סבבי לחימה, קיבלה ואף חיזקה את מעמדו של הארגון כריבון על עזה, כחלק מרצון ממשלות ישראל לפצל בין הפלסטינים ולהחליש את השלטון ברמאללה, כך שיימנע מו”מ מדיני עם הרשות הפלסטינית. לעניין הנסיגה, יש לזכור שההתנחלויות (יישובי גוש קטיף) היו מפוזרות לאורך הרצועה, ולא סיפקו ביטחון לישראל, אלא צרכו אותו. במהלך 5 השנים שקדמו להתנתקות נהרגו 162 ישראלים, רובם חיילים. ב-10 השנים שלאחר מכן נהרגו כתוצאה מטרור שמוצאו בעזה 140 ישראלים, 72 מהם במבצע צוק איתן.

הכלל בנסיגות הוא: כשיוצאים משטח בהסכם (כמו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן), הביטחון נשמר באמצעות הסדרים קפדניים, יחסים תקינים בין הצדדים ואינטרסים הדדיים לשמור על שקט. כשמתעלמים מהצד השני ויוצאים באופן חד צדדי – הסכסוך נמשך והביטחון לא מובטח. רמת הביטחון תלויה במהות היחסים עם הצד השני יותר מאשר בגודל השטח עליו שולטים.

רצועת עזה יכולה להיות שטח מפורז לחלוטין רק כחלק מהסכם (מודל יוזמת ז’נבה, המוסכם על ההנהגה הפלסטיני ויזכה לרוב בכל משאל עם שייערך שם, הוא דוגמא טובה לכך). צעדים חד צדדים – כיבוש או נסיגה, לא יביאו את הביטחון הנדרש.

הציבור הפלסטיני נע בין תקווה לייאוש. בשנים האחרונות נמנעה ישראל מכל תהליך מדיני וממילא לא יכלו הפלסטינים לקוות שיקבלו הישג כלשהו מתהליך שלא קיים. לכן, רבים ראו את הישגי חמאס – מפינוי ההתנחלויות וכוחות צה”ל מרצועת עזה, דרך שחרור יותר מ-1,000 אסירים תמורת גלעד שליט ועד המכה הנוכחית לישראל ושחרור סיטונאי של אסירים – ותהו האם זו באמת הדרך היחידה שתוביל אותם לעצמאות, לחירות ולסיום מהשלטון הישראלי עליהם.

רוב הציבור הפלסטיני מציאותי. לכן, גם אם לחלקם היו או עדיין יש חלומות על היעלמות ישראל (כמו שישראלים לא מעטים חולמים שהפלסטינים ייעלמו מכאן) – הם יודעים שהפתרון המעשי והמציאותי לבעיותיהם הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אחוזי התמיכה בפתרון שתי המדינות התקרבו ל-80% בעבר, ונוכח היעדר כל תהליך מדיני, חולשת ההנהגה של הרשות והיעדר פרטנר ישראלי לפתרון כזה, התמיכה ירדה בחצי. ועדיין, כמו שעולה מכל סקר דעת קהל בשני העשורים האחרונים, זהו הפתרון המועדף ביותר על הציבור הפלסטיני, בעזה ובגדה, בפער גדול על כל אופציה אחרת. כל ההסכמים הקודמים בין ישראל והפלסטינים נחתמו עם אש”ף, כולל ההסכמה על הקמת הרשות הפלסטינית. אש”ף הוא הארגון שהוסמך לייצג את העם הפלסטיני כולו, וראשיו, שהם גם ראשי הרשות הפלסטינית, מכירים בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון והם הפרטנר לכל תהליך ולכל הסכם.

נכון שבעבר הצד הפלסטיני דחה הצעות ישראליות להסכם (בפעם האחרונה ב-2009, במהלך מו”מ שנפסק בשל התפטרותו של אולמרט) אך במהלך השנים גם ישראל דחתה את ההצעות שלהם – כשהפערים היו די קטנים. לצערנו, לא ניסינו ב-15 השנים האחרונות לסגור את הפערים ולהגיע להסכם.

שאלת הפרטנר תלויה גם בפלסטינים וגם בנו. במקום לחזק את חמאס, עלינו לחזק את הרשות הפלסטינית, לבחור הנהגה ישראלית שתהיה פרטנרית לתהליך מדיני ולהסכם אפשרי, ולתת תקווה לשני העמים שיש אלטרנטיבה להמשך שפיכות הדמים.

שלטון חמאס בעזה חייב להסתיים. ארגון טרור שביצע את פשעי ה-7 באוקטובר לא יכול לשלוט בשטח הגובל בישראל, ולכן צריך שם שלטון אחר. המצב הביטחוני בדרום חייב להשתנות כך שתושבי העוטף יוכלו לחזור ליישוביהם ולהרגיש שם בטוחים.

גם ישראל לא צריכה לשלוט על עזה ועל תושביה, כי אין לנו שום עניין לנהל את מערכות החיים שם, לסכן את חיי חיילינו ולעודד מצב של יצירת ארגוני טרור נוספים. הפלסטינים בעזה בסופו של דבר צריכים לשלוט על עצמם, ועדיף לישראל שהישות השולטת שם תהיה גם זו ששולטת על הפלסטינים בגדה המערבית. לשם כך, זקוקה הרשות הפלסטינית לזמן כדי לבצע רפורמות נדרשות (במה שהנשיא ביידן כינה “רשות פלסטינית מתחדשת”), ולחזק את מעמדה בקרב האוכלוסייה, דבר שיקרה עם הצגת אופק מדיני.

בתקופת הביניים שבין נוכחות צה”ל ברצועה לבין שליטה אפקטיבית של רשות פלסטינית תידרש מעורבות של גורמים שלישיים, בינלאומיים, שאולי יכללו מדינות מהאזור. בתקופה זו רצועת עזה, שרבבות מבתיה נהרסו, שתשתיותיה נפגעו קשות ושחוותה משבר הומניטרי קשה – זקוקה לשיקום מאסיבי שיעלה כסף רב. שום גורם בינלאומי או אזורי לא ישקיע כסף בשיקום הרצועה כל עוד חמאס שולט בה וגם לא ימהר להשקיע כל עוד צה”ל שולט בה ויכול לפגוע בכל בניין שייבנה מחדש.

מלאכת השיקום צריכה להיות השלב הראשון בתוכנית מדינית גדולה, שתכלול אופק מדיני בדמות פתרון שתי המדינות והסכמים אזוריים עם מדינות במזרח התיכון, לרבות סעודיה, שיחזקו את הברית מול איראן ושותפיה. את התכנית הזאת צריכה להוביל ארה”ב, בהנהגת הנשיא ביידן.

לשם קידום התכנית, שמימושה יארך שנים ובסיומה יוגדרו גבולות ישראל, יתעצם ביטחונה, יובטח אופייה היהודי והדמוקרטי ויתחזק מעמדה האזורי והבינלאומי – חייבת להיות הנהגה פוליטית שתשנה את הכיוון בו צעדה ישראל עד כה. השינוי הזה הוא חלק הכרחי, אך בוודאי לא מספיק, ממה שצריכים לעשות עכשיו.

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

מפגש אסטרטגיה של קואליציית שתי המדינות

ב-9 בפברואר נפגשו במשרדי יוזמת ז’נבה ראשי הארגונים החברים בקואליציית שתי המדינות, עם יו”ר יוזמת ז’נבה, ד”ר יוסי ביילין, לשיחה על המלחמה והיום שחרי. לאחריה התקיים דיון פנימי באתגרי השעה של החברה האזרחית, בהזדמנויות לקידום השלום, ובפעילות הקואליציה בחודשים הקרובים.

קרא עוד »

סמינר הכשרה לצעירים מובילים

קבוצה של צעירים מובילים הפעילים במחאות ברחבי הארץ, בקמפוסים, ובמפלגות הגיעו בתאריכים 9-10 בפברואר לסמינר הכשרה והענקת כלים לקידום השלום ולסיום הסכסוך. במהלך יומיים עמוסים, המשתתפים למדו על העבר, ההווה, ועל העתיד של הסכסוך מיו”ר יוזמת ז’נבה, ד”ר יוסי ביילין, ד”ר שאול אריאלי, מראשי היוזמה, הפעילה הפלסטינית ניבין סנדוקה ועוד רבים אחרים.

קרא עוד »

דו”ח שנתי 2023

2023 היתה מהקשות בתולדות המדינה. אזהרות כלליות מהעבר התממשו,
תוך תשלום מחירים נוראיים מאלה שניתן היה לדמיין.
שנה שהתחילה בניסיון של אלה המתעקשים לשלוט על עם אחר לפגוע ביסודות
הדמוקרטיה, שנה שהסתיימה בניפוץ כואב של אשליות ניהול הסכסוך.

קרא עוד »

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.