מאז ה-7 באוקטובר עולות לא מעט שאלות קשות. כאן תוכלו למצוא תשובות ברורות ל-5 הבולטות שבהן. מוזמנים ומוזמנות לשתף. לפתיחת התשובה יש ללחוץ על כותרת השאלה.
את שלטון חמאס בעזה יש לסיים, במטרה להגיע בסופו של דבר למצב בו יש רשות פלסטינית אחת ששולטת על העם הפלסטיני בגדה וברצועה ותומכת בפתרון מדיני שיאפשר חיים בביטחון, הן לישראלים והן לפלסטינים. הרשות הנוכחית, למרות חולשותיה וחסרונותיה, ממשיכה לדבוק בפתרון שתי המדינות, לעבוד בתיאום ביטחוני עם צה”ל והשב”כ כדי למנוע פיגועים ולהתנגד לדרכו של חמאס.
בגלל ההבדלים העצומים בין הרשות לחמאס, הם פעלו בנפרד, לא הגיעו להסכם פיוס ביניהם ואף מתחו ביקורת קשה אלה על אלה. בעוד חמאס מדגיש את האלמנט הדתי-איסלאמיסטי, הרשות מבליטה את הנושא הלאומי שמתבטא ברצון לכונן מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
ממשלות ישראל בשנים האחרונות החלישו במכוון את הרשות הפלסטינית וחיזקו את חמאס במטרה להימנע מפרטנר לשיחות שלום ולהסכם, שהיה דורש ויתורים המנוגדים לאידיאולוגיה של הממשלה.
רוב הציבור הפלסטיני לא שותף לדרכו האידיאולוגית והדתית של חמאס, אך הוא מאוכזב קשות מתפקודה והישגיה של הרשות הפלסטינית. מבחינת העם הפלסטיני הכיבוש נמשך, חירותם עדיין נשללת והיחידים שהביאו להישגים – כמו פינוי עזה ושחרור המוני של אסירים – הם חמאס. את המשוואה הזאת צריך לשנות, ובמקביל להפלת שלטון חמאס ברצועה חובה להציג אופק מדיני, בין היתר כדי שלפלסטינים תהיה אלטרנטיבה של תקווה לחזון שמציע חמאס.
הסכמי אוסלו, שנחתמו לפני 30 שנה, היו הסכמי ביניים שהעבירו סמכויות בעניינים אזרחיים, כמו תרבות, חינוך, בריאות ושיטור לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה, לתקופה זמנית של חמש שנים שלאחריה יושג הסכם קבע, בו יגיעו הצדדים לפתרונות כלל סוגיות הליבה שבמחלוקת. בפועל, גורמים קיצונים בשני הצדדים (כולל חמאס) פעלו נגד ההסכם ובניסיון לסכלו, כשהמכשולים העיקריים היו פיגועי טרור מצד אחד, ומצד שני – בניה מאסיבית בהתנחלויות על השטח שהיה מיועד למדינה פלסטינית עתידית.
הסכם אוסלו נולד כתשובה לאינתיפאדה הראשונה, אשר המחישה להנהגה הישראלית (“נפל לי האסימון”, כדברי יצחק רבין ז”ל) כי העם הפלסטיני לא מסתפק בשיפור המצב הכלכלי, אלא נלחם על זכויותיו הלאומיות, כולל עצמאות, חופש וסיום השליטה הישראלית עליהם. ללא הסכמי אוסלו, שהביאו להכרה רשמית של אש”ף בישראל ולהקמת הרשות הפלסטינית, היינו עדיין מנהלים את המערכות האזרחיות של 5 מיליון פלסטינים בגדה וברצועה. סביר להניח גם שהשנים הללו היו מתאפיינות ביותר אלימות ושפיכות דמים.
חמאס אינו צד להסכמי אוסלו ומסרב להכיר בהם – ולכן גם לא היה פיוס בינו לבין הכוחות השולטים ברשות הפלסטינית, שהוקמה כפועל יוצא מההסכמים. כמובן שישראל צריכה לפעול באופן הפוך לזה שפעלה בו בעשור האחרון, ובמקום לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלסטינית – היא צריכה לפגוע ביכולותיו של חמאס, ומנגד להציג אופק מדיני ותקווה עבור מיליוני פלסטינים. כך יתחזקו הכוחות המתונים וייחלשו הקיצונים.
אחרי שנים של טרור וירי אלפי רקטות מרצועת עזה, החליטה ממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון לפנות באופן חד צדדי את תושביה וחייליה מהרצועה. למרות דרישות חוזרות ונשנות של העולם, מחנה השלום הישראלי והרשות הפלסטינית, שרון סירב לדבר עם אבו מאזן ולתאם איתו את הנסיגה. כך, המהלך החד-צדדי הוצג כהישג של חמאס (לבחירות ב-2006 רצו עם הסיסמה “3 שנות התנגדות מזוינת הביאו יותר מ-10 שנות מו”מ”), וגרם לפלסטינים לחשוב שבמו”מ אינם משיגים דבר, אך בשימוש בכוח – כן.
בשנת 2007 חמאס השתלט בכוח על רצועת עזה. ישראל במשך שנים, בין סבבי לחימה, קיבלה ואף חיזקה את מעמדו של הארגון כריבון על עזה, כחלק מרצון ממשלות ישראל לפצל בין הפלסטינים ולהחליש את השלטון ברמאללה, כך שיימנע מו”מ מדיני עם הרשות הפלסטינית. לעניין הנסיגה, יש לזכור שההתנחלויות (יישובי גוש קטיף) היו מפוזרות לאורך הרצועה, ולא סיפקו ביטחון לישראל, אלא צרכו אותו. במהלך 5 השנים שקדמו להתנתקות נהרגו 162 ישראלים, רובם חיילים. ב-10 השנים שלאחר מכן נהרגו כתוצאה מטרור שמוצאו בעזה 140 ישראלים, 72 מהם במבצע צוק איתן.
הכלל בנסיגות הוא: כשיוצאים משטח בהסכם (כמו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן), הביטחון נשמר באמצעות הסדרים קפדניים, יחסים תקינים בין הצדדים ואינטרסים הדדיים לשמור על שקט. כשמתעלמים מהצד השני ויוצאים באופן חד צדדי – הסכסוך נמשך והביטחון לא מובטח. רמת הביטחון תלויה במהות היחסים עם הצד השני יותר מאשר בגודל השטח עליו שולטים.
רצועת עזה יכולה להיות שטח מפורז לחלוטין רק כחלק מהסכם (מודל יוזמת ז’נבה, המוסכם על ההנהגה הפלסטיני ויזכה לרוב בכל משאל עם שייערך שם, הוא דוגמא טובה לכך). צעדים חד צדדים – כיבוש או נסיגה, לא יביאו את הביטחון הנדרש.
הציבור הפלסטיני נע בין תקווה לייאוש. בשנים האחרונות נמנעה ישראל מכל תהליך מדיני וממילא לא יכלו הפלסטינים לקוות שיקבלו הישג כלשהו מתהליך שלא קיים. לכן, רבים ראו את הישגי חמאס – מפינוי ההתנחלויות וכוחות צה”ל מרצועת עזה, דרך שחרור יותר מ-1,000 אסירים תמורת גלעד שליט ועד המכה הנוכחית לישראל ושחרור סיטונאי של אסירים – ותהו האם זו באמת הדרך היחידה שתוביל אותם לעצמאות, לחירות ולסיום מהשלטון הישראלי עליהם.
רוב הציבור הפלסטיני מציאותי. לכן, גם אם לחלקם היו או עדיין יש חלומות על היעלמות ישראל (כמו שישראלים לא מעטים חולמים שהפלסטינים ייעלמו מכאן) – הם יודעים שהפתרון המעשי והמציאותי לבעיותיהם הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אחוזי התמיכה בפתרון שתי המדינות התקרבו ל-80% בעבר, ונוכח היעדר כל תהליך מדיני, חולשת ההנהגה של הרשות והיעדר פרטנר ישראלי לפתרון כזה, התמיכה ירדה בחצי. ועדיין, כמו שעולה מכל סקר דעת קהל בשני העשורים האחרונים, זהו הפתרון המועדף ביותר על הציבור הפלסטיני, בעזה ובגדה, בפער גדול על כל אופציה אחרת. כל ההסכמים הקודמים בין ישראל והפלסטינים נחתמו עם אש”ף, כולל ההסכמה על הקמת הרשות הפלסטינית. אש”ף הוא הארגון שהוסמך לייצג את העם הפלסטיני כולו, וראשיו, שהם גם ראשי הרשות הפלסטינית, מכירים בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון והם הפרטנר לכל תהליך ולכל הסכם.
נכון שבעבר הצד הפלסטיני דחה הצעות ישראליות להסכם (בפעם האחרונה ב-2009, במהלך מו”מ שנפסק בשל התפטרותו של אולמרט) אך במהלך השנים גם ישראל דחתה את ההצעות שלהם – כשהפערים היו די קטנים. לצערנו, לא ניסינו ב-15 השנים האחרונות לסגור את הפערים ולהגיע להסכם.
שאלת הפרטנר תלויה גם בפלסטינים וגם בנו. במקום לחזק את חמאס, עלינו לחזק את הרשות הפלסטינית, לבחור הנהגה ישראלית שתהיה פרטנרית לתהליך מדיני ולהסכם אפשרי, ולתת תקווה לשני העמים שיש אלטרנטיבה להמשך שפיכות הדמים.
שלטון חמאס בעזה חייב להסתיים. ארגון טרור שביצע את פשעי ה-7 באוקטובר לא יכול לשלוט בשטח הגובל בישראל, ולכן צריך שם שלטון אחר. המצב הביטחוני בדרום חייב להשתנות כך שתושבי העוטף יוכלו לחזור ליישוביהם ולהרגיש שם בטוחים.
גם ישראל לא צריכה לשלוט על עזה ועל תושביה, כי אין לנו שום עניין לנהל את מערכות החיים שם, לסכן את חיי חיילינו ולעודד מצב של יצירת ארגוני טרור נוספים. הפלסטינים בעזה בסופו של דבר צריכים לשלוט על עצמם, ועדיף לישראל שהישות השולטת שם תהיה גם זו ששולטת על הפלסטינים בגדה המערבית. לשם כך, זקוקה הרשות הפלסטינית לזמן כדי לבצע רפורמות נדרשות (במה שהנשיא ביידן כינה “רשות פלסטינית מתחדשת”), ולחזק את מעמדה בקרב האוכלוסייה, דבר שיקרה עם הצגת אופק מדיני.
בתקופת הביניים שבין נוכחות צה”ל ברצועה לבין שליטה אפקטיבית של רשות פלסטינית תידרש מעורבות של גורמים שלישיים, בינלאומיים, שאולי יכללו מדינות מהאזור. בתקופה זו רצועת עזה, שרבבות מבתיה נהרסו, שתשתיותיה נפגעו קשות ושחוותה משבר הומניטרי קשה – זקוקה לשיקום מאסיבי שיעלה כסף רב. שום גורם בינלאומי או אזורי לא ישקיע כסף בשיקום הרצועה כל עוד חמאס שולט בה וגם לא ימהר להשקיע כל עוד צה”ל שולט בה ויכול לפגוע בכל בניין שייבנה מחדש.
מלאכת השיקום צריכה להיות השלב הראשון בתוכנית מדינית גדולה, שתכלול אופק מדיני בדמות פתרון שתי המדינות והסכמים אזוריים עם מדינות במזרח התיכון, לרבות סעודיה, שיחזקו את הברית מול איראן ושותפיה. את התכנית הזאת צריכה להוביל ארה”ב, בהנהגת הנשיא ביידן.
לשם קידום התכנית, שמימושה יארך שנים ובסיומה יוגדרו גבולות ישראל, יתעצם ביטחונה, יובטח אופייה היהודי והדמוקרטי ויתחזק מעמדה האזורי והבינלאומי – חייבת להיות הנהגה פוליטית שתשנה את הכיוון בו צעדה ישראל עד כה. השינוי הזה הוא חלק הכרחי, אך בוודאי לא מספיק, ממה שצריכים לעשות עכשיו.
