לסקר את גודל הסכנה: סמינר העשרה מדינית לעיתונאים/ות מכלי התקשורת המובילים בישראל

בחמישי ושישי, 8-9 בדצמבר, יצאנו לסמינר העשרה מדינית עם עיתונאיות ועיתונאים מכלי התקשורת מהמובילים בישראל, מ-12, דרך התאגיד ועד לידיעות אחרונות והארץ. למי שמסקרות ומסקרים מידי יום את המתרחש בשטח, חשוב במיוחד לקבל פרספקטיבה גם לגבי התמונה הגדולה, ובעיקר – איך נראה הפתרון לתסבוכת.

כבר לא כל כך ברורה מאליה נוכחותו של הקול הפלסטיני בתקשורת העברית בישראל, בוודאי לא מהגדה, ממזרח ירושלים או מעזה. חלק ניכר מזה קשור באנטי-נורמליזציה, מגמה גוברת שנוצרה בקרב הפלסטינים בעקבות הקיפאון המדיני ארוך השנים, אך גם ללא קשר לכך – ישנם עיתונאים ישראלים, ו-ודאי שגם אזרחים ישראלים ככלל, שלא שמעו עוד ממקור ראשון ובשיח ישיר את הנרטיב הפלסטיני לסכסוך הזה. לא תיעודים של התבטאויות אלימות בהפגנות או עוד נאום של הנהגת חמאס, אלא פשוט את הרוב המתון בחברה הפלסטינית, התומך בפתרון שתי המדינות יותר מכל אפשרות אחרת (לפי סקרי מכון PCPSR מהשנה החולפת). כשמדברים, פנים מול פנים ובאופן ישיר וכנה – גם אם לא מסכימים על הכל, אפשר להבין טוב יותר את הסכסוך עצמו. 

ביום הראשון לסמינר, פגשנו עם הקבוצה שר לשעבר ברשות הפלסטינית, אשר הזכיר לנו שמבחינת הפלסטינים אין מצב-ביניים מקובל – זו או מדינה אחת, על כל המשתמע מכך, או שתי מדינות על בסיס 67′ עם חילופי שטחים החיות זו לצד זו בשלום. מכאן מסר לכל המנסים “לחשוב מחוץ לקופסא”, כי אין אלטרנטיבה מלבד שתי האפשרויות הללו. לאחר מכן, פגשו את עו”ד טליה ששון, מראשות יוזמת ז’נבה, אשר סקרה בפני הקבוצה את פתרון שתי המדינות כפי שמוצע במודל ההסכם של היוזמה, ואת המצב המדיני והמשפטי לאור העברת הסמכויות המסתמנת במנהל האזרחי לידי מפלגת “הציונות הדתית” וההשלכות של המהלך ושל מהלכים צפויים נוספים, על ישראל מול הקהילה הבינ”ל ובית הדין לצדק בהאג, הן מדינית-בינלאומית, והן כלכלית וחברתית. טליה הזכירה לעיתונאיות והעיתונאים את האחריות בלהביא את תמונת המצב הזו גם לידיעת הציבור, כדי שכל אחד ואחת יוכלו לגבש את עמדתם באופן מבוסס. 

עם עיתונאי פלסטיני בכיר מרמאללה, דיברה הקבוצה על מציאות החיים היומית בגדה המערבית. מהקושי כפלסטיני לבנות בית למשפחתך, ועד הרגש הציבורי כלפי התמיכה בתהליך מדיני – פירט העיתונאי הבכיר את הלך הרוח כיום ברחוב הפלסטיני. נוסף על ניתוח פוליטי מקיף של המתרחש אצל שכנינו, גם הוא הדגיש את המחיר הכבד ששני הצדדים משלמים מהמשך ניהול הסכסוך, ושאל, בצדק, כמה דם עוד צריך להישפך עד שנגיע להבנה שאת הסכסוך הזה צריך לפתור. לסיום היום, בשיחה עם פעילה חברתית ממזרח ירושלים, שמעה הקבוצה על המציאות של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים – בלי זכות להצביע בכנסת, אך תחת שטח בריבונות ישראלית, כשמנגד 150,000 איש החיים מעבר לגדר אינם זוכים לטיפול בתשתיות, לשיטור ראוי ולזכויות נוספות אשר מגיעות לכל תושב ואזרח אחר. על הקשר החזק שבין הפלסטינים והמקום, ועד לאפשרות לפתור את הסכסוך, סיפרה הפעילה המובילה לעיתונאים, במטרה לעודד אותם לספר בהרחבה את סיפורם של 300,000 הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. 

למחרת, יצאנו עם הקבוצה לסיור במזרח העיר, כדי לראות בדיוק את המציאות הזו בעיניים. מסקירה מרחבית של העיר והבנת התהליכים הפוליטיים והגיאוגרפיים שהתרחשו בה לאורך 55 השנים האחרונות, בחינת האלטרנטיבות ליישום פתרון מדיני בעיר, בין עיר מחולקת לעיר פתוחה, ודרך הליכה בתום תפילת יום השישי מחוץ למסגד אל אקצא, הבינו המשתתפים קצת יותר טוב את הנרטיבים והמציאות של התושבים הפלסטינים, והבינו את מידת הסכנה בשינויים נוספים בסטטוס-קוו בעיר, הנשחק ממילא. הסכנה שבהדרדרות לאלימות תוך אובדן שליטה היא ממשית, לאור שאיפות הימין הקיצוני בממשלה שבהקמה לשנות עוד את המצב הקיים באופן חד צדדי. בפני ישראל בעת הזו עומדות סכנות אמיתיות לביטחונה, צביונה ומעמדה בעולם. תפקידה של עיתונות חזקה ועצמאית במשטר דמוקרטי היא להאיר את הסכנות הללו לציבור באופן החד והברור ביותר. 

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.