משבר הקורונה – מבט מרמאללה  / נידאל פוקאה

הצעיר הפלסטיני, שטיפס מדי יום במשך שבועיים על בניית בית החולים בחברון כדי לשבת על אדן החלון ולצפות באמו הגוססת מקורונה, הפך לסמל במדיה החברתית הפלסטינית. הנאמנות, הדבקות במטרה והתקווה שאפיינו אותו, מאפיינים אצלנו דור שלם.

אנחנו בחברה פלסטינית מתמודדים כעת עם לא מעט אתגרים, כשהבולטים הם התפרצות הקורונה והאיום הישראלי לספח חלק מאדמותינו. בעת כתיבת שורות אלו  מספר החולים מתקרב ל-10,000. המגפה, שפרצה לשטחנו בעקבות התפשטות הווירוס בישראל, תקפה אותנו קודם באזור חברון שתושביו מקיימים יחסי עבודה ויחסים חברתיים עם לא מעט ישראלים בנגב. משם, התפשטה לאזורים אחרים בשטחי הגדה המערבית שחלקם נתון לסגר ותושביהם מבודדים משאר העולם.

במקביל, אנחנו עוקבים בדאגה אחר ההצהרות על סיפוח אפשרי של שטחים אשר לא רק כוללים את משאבי הטבע החיוניים להמשך חיינו, כולל מים ומחצבים, אלא גם את האזורים שעתידים להיות ליבת המדינה שלנו, ובהם אנו מתכננים הקמת בניה למגורים, תעשיה ומסחר. וירוס הסיפוח מדאיג אותנו ולא פחות מוירוס הקורונה, כי שניהם קטלניים לעתידנו. ועדיין, לא נזנח את הנאמנות, הדבקות במטרה והתקווה.

הנטל הכלכלי מתחיל להיות כבד מנשוא. ההשלכות הישירות של הקורונה, כמו סגירת מקומות עבודה, גידול באבטלה וקשיי תנועה, פוגעות ישירות ברבים מאיתנו. גם לאיומי הסיפוח יש השפעה ישירה על מצבנו הכלכלי.  הפסקת התיאום הביטחוני והאזרחי, נוכח הכוונה לטרפד כל סיכוי להגיע בעתיד לפתרון שתי המדינות, כוללת בין היתר את אי קבלת כספי המסים שעל פי ההסכמים ישראל גובה עבורנו.

כספי המיסים, כמו בכל יישות עצמאית אחרת, הם מקור ההכנסה העיקרי. בהיעדרם, אין כסף לשלם את משכורתם של 150,000 איש ואישה המועסקים בגופים האזרחיים והביטחוניים של הרשות, של 120,000 נזקקים לעזרה סוציאלית ושל 73,000 גימלאים מהשירות הציבורי. התשלומים האלה מאפשרים את פרנסתם, באופן ישיר ובלתי ישיר, של כמחצית מהאוכלוסייה הפלסטינים בשטחים ומחזיקים בחיים את גלגלי המשק.

בסוף החודש נציין את החג שלנו, עיד אל-אדחא. באותם ימים נציין 90 יום מאז הפעם האחרונה בה השכירים אצלנו קיבלו משכורת מלאה. את התמונה העגומה ניתן לראות בשווקים השונים ברחבי הגדה.  התנועה דלילה, אבל עדיין קיימת חרף ההגבלות, כי אנשים פוחדים לאבד את טעם חייהם לא פחות מהפחד מפני הידבקות בקורונה.

קיץ הוא גם עונת החתונות, כשבדרך כלל מגיעים קרובי משפחה ממדינות באזור ומחלקים אחרים בעולם. הקיץ הזה יהיה שונה. אנחנו מנותקים. גם גשר כראמה, המוכר בישראל כגשר אלבני, שמחבר בינינו לבין ירדן, סגור. פתיחתו תלויה עכשיו לא רק במצב הקורונה, אלא גם נגזרת מהיעדר התיאום בין הרשות הפלסטינית לישראל.

את שמחות החיים איננו יכולים לחגוג בימים אלה, וגם ברגעים העצובים נמנע מאיתנו להיות ביחד. הקורונה מונעת מאיתנו להיפרד מיקירנו בימיהם האחרונים, ואף ההשתתפות בלוויות מאד מוגבלת. השיפור לא נראה באופק, גם בגלל הפגיעה בתיאום בינינו לבין ישראל.

עד הכרזות הסיפוח, נרשם תיאום מלא בהתמודדות עם הקורונה. החלפנו מידע עם ישראל, למדנו מהניסיון ואף נרשמו מספר רב של מקרים בהם היה שיתוף פעולה רפואי למען הצלת חיים. היום עוברים רבבות עובדים פלסטינים לישראל ובחזרה,  ואין מנגנון משותף שיוודא כי הם אינם מביאים מחלות בעוברם מצד לצד.

הקורונה גם מונעת מאיתנו, הפלסטינים, לערוך הפגנות מחאה גדולות נגד כוונות הסיפוח. אבל אסור להתבלבל. הדרך לשלום ושגשוג עוברת בביטול תכנית הסיפוח, חידוש שיתוף הפעולה במאבק נגד התפשטות הקורונה וההבנה כי שני העמים מורכבים מבני אדם הרוצים חיים טובים יותר להם, ולילדיהם. כי כמו הצעיר מחברון, אף אחד מאיתנו לא צריך לוותר על הנאמנות, הדבקות במטרה והתקווה.

נידאל פוקאה הוא מנכ”ל יוזמת ז’נבה וקואליציית השלום הפלסטינית – ברמאללה.

המאמר התפרסם בוואלה!, לקריאה: https://news.walla.co.il/item/3375913

 

 

 

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.