סיסמת ה”אין פרטנר” שהוצגה לציבור בישראל לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד עדיין משמשת כתירוץ להימנע ממשא ומתן רציני עם הפלסטינים על הסכם קבע. אבל השאלה היא לא רק אם הפלסטינים מהווים פרטנר להסכם (ולפי העמדות המדיניות שהם מציגים – הם כן), אלא גם אם ההנהגה בישראל היא פרטנר להסכם. סאיב עריקאת, מזכ”ל אש”ף ומי שעמד בראש צוותי המו”מ הפלסטינים לאורך השנים, פרסם מאמר חשוב ונוקב בנושא ב”הארץ”:
לאפרטהייד אין מקום בעולם / סאיב עריקאת
17.11.2016 פורסם ב”הארץ”
בחירתו של דונלד טראמפ בשבוע שעבר עוררה גלי זעזוע בעולם כולו. בארצות הברית היא עודדה גורמים בימין הקיצוני של החברה האמריקאית לבטא את עמדותיהם הגזעניות באופן גלוי יותר. גם בישראל היא עודדה גורמים בימין הקיצוני לבטא את עמדותיהם הגזעניות באופן גלוי יותר. ההבדל בין שתי המדינות הוא שבישראל הגורמים הימנים הקיצוניים הם בכירים בממשלה, הרואים בניצחון של טראמפ מתן יד חופשית לקבור סופית את פתרון שתי המדינות. ואולם עליהם לשקול ברצינות מה יכול להתרחש בהמשך.
שעות ספורות בלבד אחרי שנודעו תוצאות הבחירות בארה”ב, בכירים בישראל יצאו בהכרזות מרחיקות לכת וקבעו כי “תם עידן המדינה הפלסטינית”. אחרים קראו לארה”ב להפר את החוק הבינלאומי ואת הקונסנזוס הבינלאומי ולהכיר בסיפוח הלא־חוקי של מזרח ירושלים הכבושה על ידי ישראל. הדברים אינם מפתיעים, כי הם מבטאים את העמדה הרשמית של ישראל. אולם הקהילה הבינלאומית צריכה להתייחס אליהם ברצינות רבה.
במקום להיערך לקראת יוזמת שלום כלשהי, ממשלת ישראל הקדישה את שמונה שנות הנשיאות של ברק אובמה להרחבת התנחלויות, הריסת בתי פלסטינים והפרת זכויות אדם, תוך שהיא נעזרת בשלל אמצעי דיכוי. כאשר נעשו ניסיונות לחדש את המשא ומתן, בנימין נתניהו סירב אפילו להציג מפה של הגבולות שישראל מציעה או לדון בסוגיות אחרות של הסכם הקבע, כגון ירושלים והפליטים. תחת זאת הוא העדיף להתמקד בקמפיין יחסי ציבור, שנועד להטיל את האשמה על הקורבנות ולהסיח את דעת הקהל, תוך קניית זמן לבנייה נוספת בהתנחלויות. שוב ושוב ממשלת ישראל מסרבת לעמוד בהתחייבויותיה, הנובעות מהסכמים קודמים בינה לבין הפלסטינים שנחתמו ואושררו בבית המחוקקים של ישראל.
בכירי ממשל ישראלים — הפועלים בתוך תרבות חסרת תקדים של אי מתן דין וחשבון — התעלמו מהקריאות של בעלת הברית הקרובה ביותר שלהם לתת הזדמנות לשלום, והמשיכו בתוכניתם המדינית: להפוך את פלסטין ההיסטורית כולה למדינה אחת בעלת שתי מערכות חוק, האחת ליהודים והשנייה למי שאינו יהודי.
התגובה של ישראל לבחירה של טראמפ רק מעידה שוב על כך שהיא אינה מעוניינת לסיים את הכיבוש. אבל תהא זהות נשיא ארה”ב הבא אשר תהא, מלאי התירוצים של ישראל הולך ואוזל. אף שארה”ב אינה פועלת לשים קץ לכיבוש הישראלי שהחל ב–1967, היא עדיין דבקה ללא עוררין בפתרון שתי המדינות. בהתאם לעמדתה זו, אין היא מכירה בהתנחלויות הישראליות בפלסטין הכבושה והיא מתנגדת לסיפוח של מזרח ירושלים הכבושה לישראל. זו מדיניותה העקבית של ארה”ב מאז 1967, והיא לא השתנתה בכהונתו של אף נשיא.
15 בנובמבר הוא יום השנה ה–28 לפשרה ההיסטורית שלנו, שבה היכרנו במדינת ישראל בגבולות 1967, פשרה שהותירה לפלסטין 22% בלבד משטח פלסטין ב–1948. מאז ועד היום, חזון השלום הפלסטיני היה עקבי, והוא מופיע באופן ברור ביוזמת השלום הערבית: שתי מדינות ריבוניות בגבולות 1967, מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית ופתרון צודק לבעיית הפליטים, המבוסס על החלטה 194 של העצרת הכללית של האו”ם. אנחנו מאמינים שיש להעניק שוויון זכויות לפלסטינים אזרחי ישראל. אנחנו גם מאמינים שכאשר יושגו דברים אלה, יהיה על הצדדים להתחיל תהליך של נורמליזציה מלאה, שתכלול את שאר האזור.
ואולם, בהעדר פרטנר לשלום אין בכוחנו לעשות הרבה בכל הקשור לישראל, זולת להותיר את המצב על כנו. אנחנו ממשיכים לפנות לפורומים בינלאומיים שונים בניסיון להביא צדק לעמנו, ונערכים לבחירות על פי תוכנית פוליטית חדשה של פתח ושל הוועד הפועל של אש”ף.
למרות עשרות שנות גלות, כיבוש והתנחלות, הפלסטינים נאחזים במולדתם. כשם שאנחנו היכרנו בקיומה ובנוכחותה של מדינת ישראל, כך ישראל צריכה להכיר בקיומה ובנוכחותה של מדינת פלסטין. שכן החלופה היחידה לשתי מדינות ריבוניות בגבולות 1967 היא מדינה דמוקרטית אחת לכולם.
למרות האמור לעיל, ישראל קרוב לוודאי תמשיך ותגביר את יישום האסטרגיה שלה של משחק סכום אפס בתקופת כהונתו של טראמפ. נתניהו לא נבחר כדי לממש את פתרון שתי המדינות, ואפילו בעלות הברית הקרובות ביותר של ישראל אינן טוענות שהוא מתכוון לעשות זאת. גישתו זו מבטאת קוצר רואי.
אף שאנחנו חולקים על כל מי שמתייחס לדמוגרפיה כאל איום, עובדה היא שהאוכלוסייה הפלסטינית בשטח פלסטין ההיסטורית תעבור בקרוב בגודלה את האוכלוסייה היהודית. אם נתניהו יצליח לקבור את פתרון שתי המדינות, זה יוביל בהכרח לדיון אחר: דרישה לשוויון זכויות לכל מי שחי תחת שלטון ישראל. האם ישראל ערוכה לכך? לאפרטהייד אין מקום בעולם, גם לא בפלסטין.
