מוחמד אלחיגה, שהשתתף במפגש שקיימנו לפעילים ישראלים ופלסטינים, שיתף את חוויותיו ותובנותיו בעקבות המפגש בהקשר האירועים האחרונים:
“הנאום של ביבי באו״ם וטענותיו שההתנחלויות לא בעיית הכיבוש; התגובה של עבאס שמבקש התנצלות הממשלה הבריטית על הצהרת בלפור ומשם הניצחון האדיר של קורבין בהנהגת הלייבור בריטניה; מותו של פרס, הדמות הישראלית האחרונה שזכתה בפרס נובל לשלום; כל זה במקביל להחמרת המצב הביטחוני בארץ הקודש – מי שקורא המילים הנ״ל יודע בדיוק שאין ניצוץ של תקוות שלום ורב-קיום אמיתי במזרח התיכון. בישראל הימין הקיצוני משתלט על הכל (כן, הכל) ובמקביל, הרשות הפלסטינית התחילה כנראה לספור את הימים הכי קשים עליה מאז מותו של מקים הרשום ערפאת, שחלק פרס נובל עם רבין ופרס.
זאת המציאות? לא. התקווה עדיין קיימת, נושמת ומתרחבת, וזה למרות שהמנהיגים שזכו בנובל אינם עמנו עוד, מנהיגים אמיצים שכן רוצים שלום אמיתי אינם בנמצא, וכל זה בנוסף לשנ״צ של הזירה הבינלאומית.
למרות הנ״ל, כן – אני מרגיש יותר אופטימי מאי-פעם, כערבי, פלסטיני, ישראלי ומוסלמי (ומה עוד? תקבעו לי אתם את הזהות שלי אין לי בעיה עם כך). כן, אני אופטימי לגבי העתיד, וזאת הריאליטי, זה השטח האמיתי , זה מה שלמדתי, ראיתי, הקשבתי ושמעתי בסמינר הישראלי-הפלסטיני של יוזמת ז’נבה. היה לי הכבוד להשתתף בסמינר ולייצג את המיעוט הערבי והפלסטיני בישראל. התוכן עצמו היה עשיר, עשיר מאוד. לא הסכמנו על הכל, וזו הנקודה הכי חשובה: היו לנו הרבה חילוקי-דעות, אבל סיכמנו שעובדים קודם על הדברים המשותפים בינינו על-מנת להוביל שינוי אמיתי בחברות שלנו. דיברנו על כל נושאי הליבה של הסכסוך: גבולות, פליטים, בטחון, ירושלים, הסכמי השלום השונים וכמובן יוזמת ז’נבה. למדנו יחד איך יהיה הגבול בינינו בדיוק, פיזית ופסיכולוגית. המשתתפים עצמם, ישראלים ופלסטינים, הביעו מוכנות להמשיך בשיתוף-פעולה אמיתי בכדי להשיג שלום הוגן ואמיתי ולשים קץ לכיבוש ולשנאה בין שני העמים. הצבנו לעצמנו מטרה חשובה: להמשיך לפעול ביחד למרות כל המצב המיואש מסביב, עם תוכנית עבודה רב-שנתית שתי החברות. בגלל כך ובזכות הסמינר של יוזמת ז’נבה אני מרגיש יותר בטוח והתקווה שלי לשלום נהיית יותר קרובה למציאות”
דניאל בן שלקח חלק גם הוא בסמינר, כתב:
“לפני כשבועיים חזרתי משליחות במסגרת יוזמת ז’נבה ובה נפגשנו ,ישראלים, פלסטינים ואירופים פעילים ביוזמת השלום. במפגש מרתק של סוף שבוע ארוך עסקנו בסכסוך הישראלי פלסטיני, דנו במצב הקיים, חלמנו על פתרונות בעתיד, אך בעיקר נפגשנו, פנים אל פנים, כבני אדם עם שכנינו הפלסטינים, השיחות היו מעמיקות, לפעמים דברנו בכאב ולפעמים שמענו בכאב, כל עם והנראטיב שלו, ואולי היה זה עיקר מטרת המפגש , אך לא הסתפקנו בכך, ניסינו לטוות קשרים אל הלב , להבין איש את מצוקות עמו ולהתוות דרכים לפתרון צודק ובר קיימא בין שני העמים השוכנים באותה ארץ ולא מצליחים לחיות יחד. חזרתי עם מסקנה אחת ברורה, שידעתי אותה קודם, אך הדחקתי עוד בהיותי חייל, מפקד וקצין ששירת בשטחים : אין לנו ברירה אחרת, אם חפצי חיים אנחנו עלינו לחתור ללא לאות להסכם של שתי מדינות לשני העמים. אין לנו ברירה, כי שני העמים נועדו לחיות יחד ,לנו ולפלסטינים אין ארץ אחרת להקים בה בית, על כן מחויבים אנחנו להמשיך ולהגשים את חזונו של שמעון פרס ולעשות ככל שנוכל להכרה הדדית בזכויות שני העמים למדינה חופשית וריבונית. ברוח זו אנו מצווים לפעול, וכך התחייבנו כל באי המפגש”
