תפריט
המתווה הינו הצעת קווים מנחים לפתרון קבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנמסרו בעל פה על ידי הנשיא ביל קלינטון למשלחות המן”מ הישראלית והפלסטינית. קלינטון פרט את המתווה לפתרון הסכסוך אחרי קיום המו”מ בקמפ דיויד (7/2000) ולפני המשא ומתן בטאבה (1/2001), תוך שקבע כי הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לא יכולים לבקש לערוך תיקונים לגביו, אלא עליהם לקבלו או לדחותו.
מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל. על פי ההצעה תכלול מדינת פלסטין כ- 96% משטח יהודה ושומרון וכ-80% מהמתנחלים ישארו בריבונות ישראל, ובתמורה ישראל תוותר על שטח מסוים בתחומי הקו הירוק..
מתווה קלינטון – דצמבר 2000, נקודות עיקריות:
א. הקמת מדינה פלסטינית על 94%-96% מהגדה המערבית, בתוספת חילופי שטחים של 1%-3% בקו הירוק, וכן ריבונות פלסטינית על כל שטחי רצועת עזה. בנוסף יהיה “מעבר בטוח” שיחבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה.
ב. כוח בינלאומי יופקד על הביטחון לאורך הגבול עם ירדן.
ג. ישראל מוותרת על ריבונותה בבקעת הירדן. אולם, נסיגתה ממנה תהיה הדרגתית מטעמי ביטחון: בין היתר היא תחזיק צבא בבקעת הירדן למשך 3 שנים.
ד. חלוקה אתנית של ירושלים: השכונות הערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית והיהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית.
ה. תהיה ריבונות פלסטינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי.
ו. זכות השיבה לא תתממש באופן חופשי בישראל, וייאמר כי לפלסטינים זכות שיבה לביתם הלאומי.
ז. החתימה על ההסכם תציין את תום הסכסוך.
מתווה קלינטון- הנוסח המלא (כולל הבהרות של חבר משלחת המו”מ הישראלית השר לשעבר שלמה בן עמי):
פרטי הצעת השלום שהגיש נשיא ארה”ב לראשי צוותי המו”מ של ישראל והרשות הפלסטינית:
פרטי ההצעה הוקראו על ידי שר החוץ דאז, שלמה בן עמי, לחברי הממשלה, בתאריך 27 בדצמבר 2000. הצעתו של נשיא ארה”ב, ביל קלינטון, הוגשה לצוותים בתאריך 23 בדצמבר 2000 בבית הלבן.
יש להדגיש, כי הצעתו של קלינטון הוקראה לצדדים, ולא הוגשה להם במסמך כתוב.
“מתווה ההצעות” של קלינטון אמור היה לשמש בסיס להסכם מסגרת, ולקבוע את עקרונות הסכם הקבע.
הסכם המסגרת המוצע מציג את התנאים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים, שבירתה תהיה בירושלים, את הזכויות שיישארו לישראל במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ואת סידורי הביטחון בין שתי המדינות.
א. ירושלים:
(1) חלוקה אתנית של ירושלים: “מה שערבי לפלסטינים, מה שיהודי לישראל”.
שכונות ערביות יהיו חלק מפלסטין, ושכונות יהודיות מעבר לקו הירוק (כגון: רמות, גילה, ארמון הנציב ורכס שועפאט) יהיו בישראל.
(2) חלוקה “אנכית” של הר הבית: מה שלמעלה, מסגדי אלאקצה וכיפת הסלע והרחבה שביניהם, יהיה בריבונות פלסטינית. מה שלמטה, החלל התת-קרקעי שמתחת למסגדים המוסלמיים, שבו אולי טמונים שריד בית המקדש היהודי, יזכה למעמד מיוחד שיכבד את הזיקה היהודית.
קלינטון הציע שתי חלופות להר הבית: באחת, מקבלת ישראל את הריבונות בחלל התת-קרקעי, המחובר לכותל המערבי, שיימצא בריבונותה בכל מקרה.
בחלופה השנייה, מוזכרת הזיקה ל”קודשי היהדות” מתחת להר הבית, ומוצע להקים מנגנון פיקוח בינלאומי שיגביל את הריבונות הפלסטינית בחלל התת-קרקעי וימנע חפירות במקום.
(3) משטר מיוחד בעיר העתיקה: משטר זה יאפשר מעבר חופשי בלי גדרות וביקורת גבולות.
הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי יהיו חלק מפלסטין. הרובע היהודי, כמו הכותל המערבי, יהיה בישראל. הרובע הארמני יחולק בצורה שתאפשר מעבר בריבונות ישראלית בפרוזדור משער יפו אל הכותל. שאר הרובע יהיה בריבונות פלסטינית .
לדברי שר החוץ דאז, שלמה בן-עמי, הנשיא קלינטון לא התייחס במפורש לשאלת האגן הקדוש, לכל האזור שמחוץ לעיר העתיקה הכולל את עיר דוד וקברי הנביאים בואכה הר הזיתים .
ב.פליטים:
(1) זכות שיבה למדינה הפלסטינית: לפליטים תהיה “זכות שיבה למולדתם” כאשר נקבע במפורש שמולדתם היא המדינה הפלסטינית. ברוח דומה יכיר ההסכם בישראל כ”מולדת ההיסטורית של העם היהודי”.
(2) פתרון משולב של בעיית הפליטים: פתרון בעיית הפליטים ישלב בין שיבה, שיקום, יישוב מחדש ופיצוי. בהצעת קלינטון נאמר שמילוי כל הסעיפים ייחשב לביצוע החלטת עצרת האו”ם 194 מנובמבר 48′, שבה רואים הפלסטינים את הבסיס המשפטי להצדקת תביעתם לזכות השיבה.
מנגנון בינלאומי חדש יוקם למימון התכנית .
לדברי בן עמי, קלינטון קבע כי “שני הצדדים מכירים בזכות הפליטים לחזור לפלסטין ההיסטורית” או “לחזור למולדתם”, אבל מצד שני הוא הבהיר ש”אין זכות שיבה ספציפית לישראל”. קלינטון חייב קליטה מסוימת של פליטים בישראל אבל זאת בכפוף לחוקיה הריבוניים של ישראל ולמדיניות הקליטה שלה .
ג. גבולות:
הגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית יתבסס על קו 4 ביוני 1967, הוא “הקו הירוק” או קו שביתת הנשק ממלחמת העצמאות.
(1) הקמת מדינת פלסטין על 96% מהגדה המערבית ובכל רצועת עזה: לדברי בן עמי, לפי הצעת קלינטון, בריבונות פלסטינית יהיו 97%-96% מהגדה המערבית בתוספת אחוז אחד מהשטח הישראלי הריבוני או 94% מהגדה המערבית בתוספת 3% מהשטח הישראלי הריבוני . כמו כן נקבע כי כל שטחי רצועת עזה יהיו תחת ריבונות פלסטינית . כאשר בין רצועת עזה לגדה המערבית יהיה “מעבר בטוח”.
כמו כן נקבע כי 80% מהמתנחלים יהיו בשטח ריבוני ישראלי .
(2) גושי התנחלות, חילופי שטחים והמעבר הבטוח: ישראל תספח מהגדה גושי התנחלויות (גוש עציון, גוש אריאל וגוש עוטף ירושלים) ובתמורה תעניק לפלסטינים שטחים בנגב להרחבת רצועת עזה לפי יחס של 1:3 (ולפי גרסה אחרת, 3% כנגד סיפוח של 5%), וגם מסדרון למעבר פתוח קבוע בין הגדה המערבית לרצועת עזה.
(3) גורל ההתנחלויות שלא יסופחו: הצעת קלינטון לא מפרטת את גורל ההתנחלויות שלא יסופחו. אולם, לדברי מקורות ישראליים, התנחלויות אלה יפונו. מקור מדיני בירושלים אמר כי “המתנחלים לא יוכלו לחיות בריבונות פלסטינית” .
ד.ביטחון:
(1) מדינה פלסטינית מוגבלת חימוש: הנשיא קלינטון הציע כי המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מדינה לא-צבאית (non-militarized state). הנשיא קבע כי תהיה לישראל נוכחות צבאית משמעותית בבקעת הירדן למשך שלוש שנים ונוכחות סמלית באתרים מוגדרים למשך שלוש שנים נוספות. כמו כן ניתנו לישראל שלוש תחנות התראה לתקופה של עשר שנים עם נוכחות של קציני קישור פלסטינים. לדברי בן עמי, אצל קלינטון לא מוזכר האיסור על שימוש של הפלסטינים בטנקים, מטוסים וטילים. אולם, לכך הייתה הכוונה .
(2) 2.1. ויתור על הריבונות בבקעת הירדן : לדברי בן עמי, בעקבות הסיכומים בקמפ דיוויד על סידורי ביטחון ועל כוח רב-לאומי הישראלים סברו שהם הגיעו לפתרונות שישמרו על האינטרסים הביטחוניים החיוניים ביותר של ישראל גם ללא ריבונות בבקעת הירדן. לדבריו, לישראלים היה ברור כי דרישה לריבונות ישראלית בבקעת הירדן היא דבר שהפלסטינים לא יוכלו להסכים לו .
2.2. נוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן במשך שש שנים: צה”ל יחזיק כוחות בבקעת הירדן, כדי לקדם פני איום ממזרח, במשך שש שנים: מחצית התקופה במצב הקיים, ומחציתה תחת ריבונות פלסטינית. לישראל יותר להציב כוחות לאורך הירדן בשעת חירום, כשיהיה “איום מיידי על ביטחון ישראל”.
2.3. כוח בינלאומי לאורך הירדן: לפי הצעת קלינטון, יושתת הביטחון החיצוני על כוח בינלאומי שיתפרס לאורך הירדן וישלוט גם במעברי הגבול החיצוניים של המדינה הפלסטינית. בכוח זה תהיה גם נוכחות ישראלית .
(3) זכויות שימוש במרחב האווירי וזכויות מים: בסוגיית המרחב האווירי נעשה שימוש במונח “שימוש מוסכם”. קלינטון קבע שהריבונות על המרחב האווירי היא פלסטינית אבל הכיר בזכות הישראלית לעשות בו שימוש לצורכי אימון ולצרכים מבצעיים ובלבד שהשימוש הזה יהיה מוסכם.
לדברי בן עמי, קלינטון כלל לא התייחס לנושא זכויות המים .
ה. סופיות הסכסוך:
ההסכם יצהיר על “סיום הסכסוך” ועל סיום התביעות ההדדיות של שני הצדדים
יוזמת ז’נבה היא ארגון ללא כוונת רווח הפועל לקידום הסכם קבע בין מדינת ישראל לפלסטינים. מודל היוזמה לפתרון הסכסוך מגן על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל ושל הפלסטינים וכולל הסכמה על סוף הסכסוך וקץ התביעות, פתרון של שתי מדינות לשני עמים עם הכרה הדדית וסידורי ביטחון, קביעת גבול ברור המאפשר סיפוח שטחים בהם מתגוררים רוב הישראלים החיים מעבר לקו הירוק, שמירה על ריבונות ישראל בשכונות היהודיות במזרח ירושלים, חופש תנועה ופולחן במקומות הקדושים ופתרון לבעית הפליטים הפלסטינים המבוסס על מעבר למדינה הפלסטינית ופיצוי כספי.
מרץ 22, 2020
תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.
מרץ 22, 1993
הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.
מרץ 6, 1948
מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.
מרץ 22, 1967
מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.
מרץ 23, 1967
תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.
מרץ 22, 1972
“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.
מרץ 22, 1973
קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.
מרץ 22, 1978
תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.
מרץ 22, 1988
כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.
מרץ 22, 2000
ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.
מרץ 22, 2014
יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.
מרץ 22, 2001
ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.
מרץ 22, 2002
יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.
מרץ 25, 2002
מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.
מרץ 22, 2003
יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.
מרץ 22, 2005
תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.
מרץ 22, 2007
ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.
מרץ 22, 2009
נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.
מרץ 21, 1947
תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.