שאלות ותשובות

"ברק הציע הכל והפלסטינים סירבו"? – ברק אכן הסכים ללכת רחוק בקמפ דיוויד, יותר מכל מנהיג לפניו, אך ההצעה שלו, אשר כללה את שמירת בקעת הירדן בישראל, לא היתה באמת הצעה שהפלסטינים יכלו לקבל. ברק בעצמו הציע הצעות מרחיקות לכת יותר חודשים ספורים לאחר מכן בשיחות טאבה, ערב סיום כהונתו.
"אולמרט הציע הכל והפלסטינים סירבו"? – אולמרט אכן הראה נכונות לויתורים משמעותיים, אך עשה זאת רק לאחר הסתבכות מצבו המשפטי. גם אולמרט וגם עבאס הצהירו שהיו קרובים להגיע להסכם ושבחלק מהסוגיות (למשל בביטחון) הם כבר הגיעו להסכמה, אך התהליך נקטע בגלל פרישת אולמרט.
יוזמת ז'נבה אמנם אינה רשמית אך היא מוסכמת על פלסטינים בכירים, חלקם מחזיקים בתפקידים רשמיים במוסדות ההנהגה הפלסטינית, ובעת השקתה קיבלה גם את ברכת הדרך של הנשיא הפלסטיני.
במשך שנים ייחלנו להנהגה פלסטינית שתתנגד לטרור, תשליט חוק וסדר ותתרכז בבניית מוסדות מדינה עתידית, ותסכים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. עבאס עושה בדיוק את זה. אם לא ננצל את העובדה שעבאס הוא מנהיג מתון אשר מוכן להסדר דוגמת יוזמת ז'נבה, אנחנו עוד נתגעגע אליו.

עבאס הוא המנהיג הפלסטיני הנוכחי, יו"ר אש"ף – הארגון המוכר כמייצג את העם הפלסטיני ואשר נבחר ברוב גדול בעם שלו. ישראל ממשיכה במדיניותה, לחזק את חמאס שנוהג באלימות ובטרור ולהחליש את עבאס, המנהיג הפרגמטי שידו מושטת לשלום. המסר שישראל מעבירה לציבור הפלסטיני הוא שתהליך מדיני אינו אפקטיבי, ודווקא אלימות היא זו שמביאה להישגים מדיניים, כמו הנסיגה מעזה ושחרור 1000 אסירים בעסקת שליט.

כל סקרי דעת הקהל לאורך השנים מראים על תמיכת רוב הציבור הפלסטיני בפתרון שתי המדינות. רוב הפלסטינים, כמו רוב הישראלים, רוצים לחיות את חייהם בביטחון, ברווחה כלכלית ובשקט. אך בשנים האחרונות, לאור הייאוש הגובר מחוסר ההתקדמות בתהליך המדיני, יותר ויותר פלסטינים ובעיקר הצעירים מביניהם, עוברים לתמוך בפתרון של מדינה אחת דו לאומית.

בשלטון. עבאס מתנגד לכל סוג של אלימות, מעודד הידברות עם ישראלים, בעצמו מרבה לארח אישים וקבוצות מהארץ (בניגוד לנתניהו שלא פוגש פלסטינים) ועוזר ליוזמת ז'נבה הפלסטינית. במחנה השלום הפלסטיני פועלים ארגוני חברה אזרחית העובדים יום יום לקידום פתרון שתי המדינות, סוף הכיבוש, הדיאלוג וחינוך לדמוקרטיה וסובלנות. במציאות לא פשוטה, לא סימטרית למצב אצלנו, בה רואים עצמם הפלסטינים כנכבשים, מושפלים ונטולי זכויות בסיסיות, הם ממשיכים לפעול למען פתרון מדיני של הסכסוך. ליוזמת ז'נבה ארגון מקביל בשם קואליצית השלום הפלסטינית/יוזמת ז'נבה הפלסטינית, שיש לו משרדים ברמאללה ובעזה והוא פועל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הארגון, בו חברים בכירים פלסטינים רבים, חלקם בעלי תפקידים רשמיים בהנהגה, פועל רבות בקרב צעירים, פעילים פוליטיים, נשים, פוליטיקאים ומרבה לקיים כנסים, סמינרים ומפגשים עם ישראלים.

על פי נתוני הלמ"ס הישראלי והפלסטיני, בתוך שנים ספורות יהיה רוב פלסטיני בין הירדן לים. אם לא נגיע להסכם, נחיה במדינה שבה מיעוט יהודי שולט על רוב פלסטיני משולל זכויות אזרחיות ונאבד את זהותנו כמדינה דמוקרטית. הקהילה הבינלאומית לא תאפשר זאת לעד (כפי שראינו בדוגמאות ממקומות אחרים בעולם), ובסופו של דבר ישראל תיאלץ להעניק לפלסטינים בשטחה זכויות הצבעה, מה שיוביל לחיסולה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, או שתיאלץ לסגת באופן חד צדדי, נוסח ההתנתקות מעזה, עם המשך הסכסוך ובתנאים פחות טובים.

בניגוד למה שישראלים רבים חושבים, לא קיימת הסתה בספרי הלימוד הפלסטינים. יתרה מזאת, ישראל היא זו שמאשרת את ספרי הלימוד בהם נעשה שימוש בבתי הספר ברשות הפלסטינית. נכון שקיימת הסתה במקומות אחרים, כמו חלק מהמסגדים, אך גם אצלנו קיימת הסתה וגזענות כלפי ערבים. עד שלא ייגמר הסכסוך, נמשיך לראות אחד את השני כאויבים. במודל של יוזמת ז'נבה קיים סעיף בו מתחייבים שני הצדדים לחוקק חוקים ולדאוג לאכיפתם במטרה למנוע הסתה וגזענות.

עובדה שכל הכוח שישראל הפעילה כלפי הפלסטינים בעבר לא גרם לפלסטינים לוותר על שאיפתם הלאומית למדינה. לעומת זאת, כשישראל ניהלה משא ומתן רציני לשלום היא זכתה בשני הסכמים עם מדינות ערב: מצרים וירדן. אגב, הפלסטינים חושבים שדווקא הישראלים מבינים רק כוח. המשא ומתן עם ישראל לא הצליח, בעוד שהטרור שמפעיל חמאס הביא להישגים המדיניים היחידים עד כה: הנסיגה מעזה ושחרור אסירים.

אחרי שנים של טילים וטרור מרצועת עזה ישראל יצאה מעזה במסגרת תכנית ההתנתקות. הנסיגה מהשטח נעשתה באופן חד צדדי, למרות שעבאס הציע לראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל לעשות זאת בהסכם עם הרשות הפלסטינית שיכלול סידורי ביטחון. בגדה המערבית מנגנוני הביטחון של הרשות מונעים טרור תוך שיתוף פעולה ותיאום ביטחוני עם ישראל, שהוכיח את עצמו גם כשיצאנו מערים והסרנו מחסומים. במילים אחרות, השקט הביטחוני בגדה נובע מאופי היחסים בין הצדדים ומשיתוף הפעולה ולא מהיקף השטח שבשליטת הפלסטינים. גם הסכמי השלום היחידים שיש לישראל, עם מצרים וירדן, מוכיחים זאת.

איראן כמדינת סף גרעינית מהווה איום רציני, אך לא איום קיומי על ישראל. את זה אומרים גם ראשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר. לעומת זאת המשך השליטה על הפלסטינים והפיכת ישראל למדינה דו לאומית כן יוצרים איום קיומי על ישראל כמדינה עם רוב יהודי ואופי דמוקרטי. אם ישראל רוצה להיות חלק מהקואליציה של מדינות ערב המתונות כנגד איראן, היא חייבת להגיע להסדר עם הפלסטינים. הדרך לריאד – עוברת ברמאללה.

הסכם עם הפלסטינים רק יתרום לשיפור היחסים שלנו עם העולם הערבי. הסכמי השלום בין ירדן למצרים שרדו ושורדים אירועים לא קלים במהלך השנים, ואינם מופרים. למרות נבואות הזעם שקדמו להסכם עם מצרים לדוגמא, למרות רצח הנשיא סאדאת, עליית האחים המוסלמים וכנופיות טרור בסיני, אף אחד לא חושב בדיעבד שהסכם השלום היה טעות. ההתקוממויות במדינות ערב לא מופנות כלפי ישראל אלא כלפי המשטרים הדיקטטורים ומתוך שאיפה לדמוקרטיזציה. נכון שקיים החשש של התחזקות גורמים קיצוניים אך במצב כזה הסכם עם הפלסטינים רק יחזק את מעמדנו מול העולם הערבי ויביא לנורמליזציה מלאה עם מדינות הליגה הערבית במסגרת יוזמת השלום הערבית, שלמרות התעלמות ישראל ממנה, עדיין מונחת על השולחן.

בהסכם אוסלו הוחלט על הקמת הרשות הפלסטינית והעברת סמכויות בעניינים אזרחיים כמו חינוך, תרבות, בריאות ושיטור לידי הפלסטינים לתקופה זמנית של חמש שנים, שאחריה יושג הסכם קבע שבמסגרתו יפתרו הצדדים את כל סוגיות הליבה שבמחלוקת. בפועל, העובדה שמדובר בהסכם ביניים שהשאיר את המשא ומתן בסוגיות המורכבות למועד מאוחר יותר, השאירה פתח להמשך קביעת עובדות בשטח (בנית התנחלויות למשל), ולגורמים קיצונים שניסו לחבל בתהליך (מתקפות טרור ופיגועים). אך האמת היא, שלמרות הכשלים והבעייתיות שבהסכם ביניים, גם עשרים שנה אחרי אוסלו ישראל עדיין לא מבטלת את ההסכם ולא מפרקת את הרשות הפלסטינית. ללא הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, סביר להניח כי היינו רואים הרבה יותר אלימות.

אם תשאלו אותם, הם טוענים שדווקא ישראל הפרה הסכמים: המשיכה לבנות התנחלויות ומאחזים בשטחי הגדה המערבית, הציבה יותר מחסומים, בנתה גדר באמצע שטח המדינה הפלסטינית העתידית. גם הפלסטינים, שהם הצד החלש בסכסוך אכן לא עמדו בכל התחייבויותיהם. בשורה התחתונה, שני הצדדים הפרו התחייבויות. מה שעוד לא עמד למבחן הוא הסכם קבע כולל בו מצהירים שני הצדדים על סוף הסכסוך וקץ התביעות, לצד מערכת בקרה בינלאומית ומערכת איזונים של אינטרסים שלא יהפכו הפרת הסכם לכדאית. את זה ניסינו בינתיים רק מול מצרים וירדן ובינתיים ההסכמים עוד לא הופרו.

כמו בכל הסכם, תמיד יש סכנה שאחד הצדדים יפר אותו. אם נחתום על הסכם עם הפלסטינים יש עדיין סכנה שגורמים קיצוניים ינסו לחבל בו. אבל בהיעדר הסכם כזה, המשך האלימות והלחימה אינו אופציה אלא עובדה בטוחה (רסיס בישבן, צוק איתן, עמוד ענן – תקראו לזה איך שתרצו). הסכם קבע מלא לא רק יוריד את הסיכון להתלקחות אלימה אלא גם יתן לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית להגיב במקרה של הפרה. ישראל תזכה לתמיכה גדולה בהרבה אם תיאלץ להילחם בגורמים קיצונים המפרים הסכם מאשר כעת, כאשר היא נלחמת בעם שחי תחת כיבוש. ומעל הכל – כוחה הצבאי של ישראל חזק לאין שיעור מכל התנגדות פלסטינית אפשרית.

אז זהו, שלא. אולי התרגלנו לחיות עם הסכסוך, אבל אלו אינם חיים נורמלים. לא כשכל שנה או שנתיים יש מלחמה, לא כשיש מקרי אלימות וטרור באופן שוטף, כשחיילים ואזרחים חפים מפשע ממשיכים לשלם בחייהם. גם יוקר המחיה, המצב החברתי כלכלי, הגזענות והשנאה המתגברת אינם מנותקים ממציאות החיים בסכסוך מתמיד עם שכנינו. הבעיה היא שאנחנו במילכוד 22: כשיש מלחמה, אין עם מי לדבר. כשאין מלחמה, אין בשביל מה לדבר – הזיכרון שלנו קצר ואנחנו לא חושבים על המלחמה הבאה. אבל המצב הקיים אינו סטטי – הייאוש הפלסטיני הולך וגובר ועלול להביא שוב להתפרצויות אלימות, הבידוד הבינלאומי מחריף ותמונת המצב הדמוגרפית משתנה ומעמידה בסכנה את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הזמן פועל לרעתנו.

ההיסטוריה דווקא מוכיחה אחרת. עשרות התנחלויות פונו בעבר מסיני, מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית. על פי יוזמת ז'נבה, כ- 75% מהישראלים שמתגוררים מעבר לקו הירוק יסופחו לישראל במסגרת חילופי שטחים ולא יפונו. מתוך כ- 25 אלף בתי אב שישראל כן תיאלץ לפנות, הרוב יסכימו להתפנות במסגרת הסכם. ולגבי הקומץ שלא יסכים – באמת ניתן לו להכתיב את עתיד כלל הציבור הרוצה בשלום ותומך בהסדר?

שלטון חמאס בעזה אכן מהווה בעיה, כל עוד חמאס אינו מכיר בישראל. אך גם בחמאס ישנם גורמים מתונים יותר שמדברים על פתרון של שתי מדינות על בסיס קווי 67. כיום, חמאס אפילו מהווה גורם מרסן וממתן ברצועת עזה כלפי עלייתם של גורמים קיצוניים יותר. חוץ מזה, הנציג הרשמי והלגיטימי של הפלסטינים במשא ומתן המדיני מול ישראל הוא עדיין אש"ף, בראשות עבאס. כרגע, ניתן להגיע להסכם עם עבאס אך ליישם את ההסכם בשלב ראשון רק בגדה המערבית. החלקים הנוגעים לעזה (המעבר בין עזה לגדה, חילופי שטחים באזור הרצועה) ייושמו במועד מאוחר יותר, אם חמאס יקבל על עצמו את ההסכם או שהנסיבות הפוליטיות ישתנו. והערה נוספת – כל עוד יש פיצול בין פתח וחמאס ישראל טוענת שאין פרטנר כי עבאס לא מייצג את כל הפלסטינים. אך כשנעשו מאמצים להגיע לפיוס פנים פלסטיני ישראל האשימה את עבאס בחבירה לארגון טרור ואף הפסיקה בשל כך את סבב המשא ומתן האחרון. ראוי גם לזכור שהפלסטינים התחייבו להביא כל הסכם למשאל עם שתוצאותיו יחייבו את כל בני העם הפלסטיני.

אם כבר שתי מדינות לשני עמים, למה לא להעביר את כל הפלסטינים בישראל לפלסטין? ובכן, כמה סיבות: 1. זה לא מעשי – תושבי האזורים המיועדים להעברה לפלסטין ("המשולש") פשוט יעברו לגור במקום אחר בתוך ישראל. 2. זה לא מוסרי – הרעיון של שלילת אזרחותם של ישראלים הוא לא דמוקרטי ולא מוסרי. 3. זה לא חכם – מהלך כזה יחזיר אותנו מהסכסוך של 67 לתכנית החלוקה של 47 ויביא תביעה פלסטינית לאזורים בגליל שאינם שונים דמוגרפית מואדי ערה. בינתיים, זה רק יגרום נזק בלתי הפיך ליחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל.

בנט מציע לספח לישראל את שטחי C, לצד "שלטון עצמי ורציפות תחבורתית" בשטחי A ו – B. מה שבנט מציע בעצם זה קנטוניזציה של הגדה המערבית. אם נספח את שטחי C, יהיה זה בלתי אפשרי להגן על גבול כל כך ארוך ומפותל עם מובלעות פלסטיניות. כשבנט אומר "רציפות תחבורתית" הוא מתכוון לבניה של מעל 100 גשרים ומנהרות בעלות מיליוני דולרים. אך הבעיה העיקרית היא עם "שלטון עצמי": הפלסטינים הרי לא יוותרו על מאבקם הלאומי למדינה עצמאית. וגם אם כן, אז הם ידרשו לקבל אזרחות ושוויון זכויות תחת שלטון ישראלי. לתכנית הפנטזיות של בנט – אין פרטנר פלסטיני ואין לגיטימציה בינלאומית, והיא מעמידה בסכנה את המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

יש החושבים כך. יש גם פלסטינים שמאמינים כי ארץ ישראל שייכת לעם הפלסטיני. השאלה היא מה יותר חשוב לנו – הארץ או המדינה? שליטה על כל השטח או מדינה עם רוב יהודי? בפועל, גם אם שני העמים מאמינים שלהם ניתנה הזכות על הארץ, בשני הצדדים יש רוב שמוכן לוותר על חלק מהשטח כדי להגיע לפשרה טריטוריאלית שתשים קץ לסכסוך ותאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה בביטחון ובשלום. דווקא במציאות של שלום, יוכל כל יהודי לבקר בכל חלק מארץ ישראל, דבר שאינו אפשרי עכשיו.

במציאות, חיים בין הירדן לים 5.8 מיליון פלסטינים. גם אם נתכחש לקיומם, הם לא יעלמו וגם לא שאיפותיהם הלאומיות.

אריאל היא העיר הרביעית בגודלה בלבד בשטחים, ומתגוררים בה כ- 18 אלף תושבים בלבד, שרובם, אגב, מסכימים להתפנות במסגרת הסדר. היא ממוקמת כ- 22 ק"מ בתוך הקו הירוק וסיפוח שלה יבתר את הגדה המערבית לשניים ולא יאפשר רציפות טריטואריאלית במדינה הפלסטינית העתידית. יותר מכך, סיפוח אצבע אריאל יצור גבול ארוך וצר שהגנה עליו היא בגדר סיוט ביטחוני. הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק ז"ל אפילו התנה את הצטרפותו ליוזמת ז'נבה בכך שאריאל לא תיכלל בשטח ישראל בשל כך.

אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל סיפחה שטח ממזרח לירושלים שכלל 28 כפרים פלסטינים שמעולם לא היו חלק מ"אל קודס" המקורית, וכיום מתגוררים בו כ- 350 אלף פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה הנהנים מזכויות סוציאליות. בפועל העיר מחולקת: מערכות התחבורה, החינוך, הבריאות, התברואה ועוד הן נפרדות. המשטרה לא נכנסת לאזורי מזרח העיר וישראלים לא מגיעים לשם. כשמדברים על חלוקה של ירושלים מתכוונים להעברת שכונות פלסטיניות ממזרח העיר למדינה הפלסטינית שתקום. האינטרס הישראלי הוא דווקא לוותר על השכונות האלה ובכך להפוך את תושביהן לאזרחי פלסטין, ולא להתעקש על השליטה בהן. ולגבי המקומות הקדושים והעיר העתיקה, אפשר להבטיח בהסכם, כמו במתווה יוזמת ז'נבה, גישה חופשית וחופש תנועה ופולחן לאזרחי שתי המדינות.

התפיסה הביטחונית לפיה שליטה בבקעת הירדן תחסום טנקים ממזרח היא מיושנת. הלחימה המודרנית התקדמה מזמן לטילים ולוחמת סייבר, אמצעי לחימה שאינם מוגבלים בגלל שליטה גיאוגרפית בשטח. במסגרת המודל של יוזמת ז'נבה מובטחים סידורי ביטחון לישראל, כמו למשל שתי תחנות התראה בבקעת הירדן, שימוש בשטח האווירי ועוד, המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת וללא נשק ולאורך הגבול עם ירדן יוצבו כוחות רב לאומיים.

אנחנו מתנגדים לחרם על ישראל, ושוללים מכל וכל את תנועת ה- BDS אשר בקווי היסוד שלה מתן זכות שיבה לפליטים הפלסטינים השוללת את פתרון שתי המדינות. תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, כמו גם המאמצים הפלסטינים לפנות לקהילה הבינלאומית בין היתר במוסדות האו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג, הם אחד מתגי המחיר של הקיפאון המדיני. הסכם עם הפלסטינים לא רק ינטרל את סכנת הבידוד הבינלאומי וישפר את יחסינו עם הקהילה הבינלאומית, הוא גם יביא לפריחה ושגשוג כלכלי וישפיע על חיי היום יום של כולנו.

אנחנו לא מפלגתיים ואיננו מזוהים עם מפלגה זו או אחרת. אנחנו מזדהים עם כל מי ששותף לדרכנו – דרך השלום וההידברות. בפעילות השוטפת שלנו אנחנו עובדים עם קשת רחבה של מפלגות – מהליכוד, דרך ש"ס, יש עתיד, כולנו, המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת. אנחנו נתמוך ונעודד כל נבחר ציבור אשר יעלה את הנושא המדיני לראש סדר היום הציבורי ויקדם משא ומתן רציני להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות. לדעתנו זו בכלל לא שאלה של ימין או שמאל, אלא שאלה של ציונות, והבטחת המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כיום, ניתן עדיין להגיע להסכם אך חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. כמה זמן יישאר עבאס בשלטון, איזה מנהיג יבוא אחריו, מתי תפרוץ האינתיפאדה הבאה, מתי יתהפך המאזן הדמוגרפי, מתי לעולם יימאס מאיתנו, כמה מאחזים והתנחלויות עוד נקים בשטחים – אלו שאלות שלא על כולן יש לנו תשובה אך ברור שזמננו הולך ואוזל. עד היום, לא הונחה הצעה מפורטת ומוסכמת על השולחן מלבד זו של יוזמת ז'נבה. כולם גם מבינים שכך פחות או יותר ייראה ההסכם – אך בשביל לחתום עליו אנחנו זקוקים להנהגה אמיצה משני הצדדים.

על פי סקרי דעת קהל, רוב הישראלים והפלסטינים תומכים בהסכם על פי עקרונות יוזמת ז'נבה. אבל אותם סקרים מראים שהרוב התומך בהסכם מאמין שהוא מיעוט. על כולנו מוטלת החובה להיות שותפים בעיצוב עתידנו, להביע את דעתנו ולעורר את הדיון הציבורי. אנחנו מזמינים אתכם להשפיע ככל יכולתכם על סביבתכם ועל נבחרי הציבור שלכם. אתם מוזמנים גם להצטרף אלינו בפייסבוק, לעקוב אחרינו בטוויטר, להירשם לרשימת התפוצה שלנו או לתרום לפעילות.