fbpx

פתרון שתי המדינות: עובדות ונתונים

פתרון שתי המדינות:
עובדות ונתונים

איך ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

אחרי מאה שנות סכסוך עקוב מדם, ועידות, שיחות שלום ותוכניות מדיניות,
הפתרון הוא אחד:
שתי מדינות לשני עמים.
יוזמת ז'נבה נולדה בשנת 2003 בהובלת דמויות בכירות מהצד הישראלי והפלסטיני שהגיעו למודל מוסכם המציג פתרונות מפורטים לכל סוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מאז, יוזמת ז'נבה פועלת בשני הצדדים כארגון ללא מטרות רווח המקדם את פתרון שתי המדינות, פיוס ושלום.

אחרי מאה שנות סכסוך עקוב מדם, עם מאות ועידות, שיחות שלום ותוכניות מדיניות,
הפתרון הוא אחד: שתי מדינות לשני עמים.
יוזמת ז'נבה נולדה בשנת 2003 בהובלת דמויות בכירות מהצד הישראלי והפלסטיני 
שהגיעו למודל מוסכם המציג פתרונות מפורטים לכל סוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מאז, יוזמת ז'נבה פועלת בשני הצדדים כארגון ללא מטרות רווח המקדם את פתרון שתי המדינות, פיוס ושלום.

נגן וידאו

פתרון שתי-המדינות: מה זה אומר בפועל?

פתרון שתי-המדינות:
מה זה אומר בפועל?

עיקרי הסכם ז'נבה

גבול מוסכם

על בסיס קווי 67',
רוב התמנחלים בישראל

מדינה פלסטינית
ללא צבא

סידורי ביטחון שעונים
על צרכי ישראל

חלוקת מזרח י-ם

האזורים היהודיים
בריבונות ישראל

הכרה הדדית

בזכותו של כל עם
למדינה משלו

פתרון מלא
לבעיית הפליטים

זכות לעבור למדינה
הפלסטינית ופיצויים

קץ הסכסוך
וסוף התביעות

הסכם קבע שמסיים את
כל המחלוקות

שתי מדינות: הפתרון המדיני הפופולארי ביותר, בשני הצדדים
דעת הקהל בקרב ישראלים ופלסטינים, יחד עם הקונצנזוס הבין-לאומי והניסיונות לאורך השנים במשאים ומתנים קודמים, מעידים על כך שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד האפשרי והטוב והצודק ביותר לסיום הסכסוך, אחת ולתמיד.

שתי מדינות: הפתרון המדיני הפופולארי ביותר,
בשני הצדדים
דעת הקהל בקרב ישראלים ופלסטינים, יחד עם הקונצנזוס הבין-לאומי והניסיונות לאורך השנים במשאים ומתנים קודמים, מעידים על כך שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד האפשרי והטוב והצודק ביותר לסיום הסכסוך, אחת ולתמיד.

עליה בתמיכה בפתרון שתי המדינות בקרב הפלסטינים

סקר אחרון של מכון הסקרים ברמאללה מראה – גם לאחר המלחמה בחודש מאי, פתרון שתי-המדינות הוא הפופולארי ביותר בקרב הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.

סקר דעת קהל ישראלית: רוב תומכים בחזרה לשיח עם הרשות הפלסטינית

צמצום הסכסוך? המשך המצב הקיים? לא אם שואלים את מרבית הישראלים. גם היום, סקרים מראים כי הציבור הישראלי תומך בפתרון שתי-המדינות יותר מבכל פתרון או הצעה אחרים.

אבל ההיסטוריה...

פתרון שתי המדינות על ציר הזמן

loading
  • 1947

    תוכנית החלוקה של האו"ם

    תוכנית החלוקה של האו"ם

    מרץ 21, 1947

    תוכנית החלוקה של האו"ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ של האו"ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ"ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם.  התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.

    תגובות

  • 1948

    מלחמת העצמאות

    מלחמת העצמאות

    מרץ 6, 1948

    מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

    תגובות

  • 1967

    מלחמת ששת הימים

    מלחמת ששת הימים

    מרץ 22, 1967

    מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והיתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה איפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

    תגובות

  • 1967

    תוכנית אלון

    תוכנית אלון

    מרץ 23, 1967

    תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

    תגובות

  • 1972

    שתי מדינות לשני עמים

    שתי מדינות לשני עמים

    מרץ 22, 1972

    "שתי מדינות לשני עמים" – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ"ל מפלגת העבודה, את ספרו "ארץ הצבי" בו טבע לראשונה את המונח "שתי מדינות לשני עמים". בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א"י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

    תגובות

  • 1973

    קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

    קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

    מרץ 22, 1973

    קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש"ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי "אש"ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית".

    תגובות

  • 1978

    תוכנית האוטונמיה של מנחם בגין

    תוכנית האוטונמיה של מנחם בגין

    מרץ 22, 1978

    תוכנית האוטונמיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום יישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

    תגובות

  • 1988

    לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

    לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

    מרץ 22, 1988

    כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש"ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה"ב בדיאלוג רשמי עם אש"ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

    תגובות

  • 1993

    הסכמי אוסלו

    הסכמי אוסלו

    מרץ 22, 1993

    הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש"ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו"מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו"מ להשגת הסכם שלום.

    תגובות

  • 2000

    ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

    ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

    מרץ 22, 2000

    ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

    תגובות

  • 2001

    ועידת טאבה

    ועידת טאבה

    מרץ 22, 2001

    ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו"מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

    תגובות

  • 2002

    יוזמת השלום הערבית

    יוזמת השלום הערבית

    מרץ 22, 2002

    יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

    תגובות

  • 2002

    מפת הדרכים

    מפת הדרכים

    מרץ 25, 2002

    מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

    תגובות

  • 2003

    יוזמת ז'נבה

    יוזמת ז'נבה

    מרץ 22, 2003

    יוזמת ז'נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב – 2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ"ל אש"ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

    תגובות

  • 2005

    תוכנית ההתנתקות

    תוכנית ההתנתקות

    מרץ 22, 2005

    תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה"ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

    תגובות

  • 2007

    ועידת אנאפוליס

    ועידת אנאפוליס

    מרץ 22, 2007

    ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה"ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש"ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו"ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו"מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

    תגובות

  • 2009

    נאום בר-אילן

    נאום בר-אילן

    מרץ 22, 2009

    נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
    בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

    תגובות

  • 2014

    יוזמת קרי

    יוזמת קרי

    מרץ 22, 2014

    יוזמת קרי, מו"מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה"ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

    תגובות

  • 2020

    תוכנית טראמפ

    תוכנית טראמפ

    מרץ 22, 2020

    תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה "עסקת המאה", היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו"מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

    תגובות

תשובות למיתוסים הגדולים על הסכסוך הישראלי פלסטיני

"ברק הציע הכל והפלסטינים סירבו"? – ברק אכן הסכים ללכת רחוק בקמפ דיוויד, יותר מכל מנהיג לפניו, אך ההצעה שלו, אשר כללה את שמירת בקעת הירדן בישראל, לא היתה באמת הצעה שהפלסטינים יכלו לקבל. ברק בעצמו הציע הצעות מרחיקות לכת יותר חודשים ספורים לאחר מכן בשיחות טאבה, ערב סיום כהונתו.
"אולמרט הציע הכל והפלסטינים סירבו"? – אולמרט אכן הראה נכונות לויתורים משמעותיים, אך עשה זאת רק לאחר הסתבכות מצבו המשפטי. גם אולמרט וגם עבאס הצהירו שהיו קרובים להגיע להסכם ושבחלק מהסוגיות (למשל בביטחון) הם כבר הגיעו להסכמה, אך התהליך נקטע בגלל פרישת אולמרט.
יוזמת ז'נבה אמנם אינה רשמית אך היא מוסכמת על פלסטינים בכירים, חלקם מחזיקים בתפקידים רשמיים במוסדות ההנהגה הפלסטינית, ובעת השקתה קיבלה גם את ברכת הדרך של הנשיא הפלסטיני.
במשך שנים ייחלנו להנהגה פלסטינית שתתנגד לטרור, תשליט חוק וסדר ותתרכז בבניית מוסדות מדינה עתידית, ותסכים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. עבאס עושה בדיוק את זה. אם לא ננצל את העובדה שעבאס הוא מנהיג מתון אשר מוכן להסדר דוגמת יוזמת ז'נבה, אנחנו עוד נתגעגע אליו.

עבאס הוא המנהיג הפלסטיני הנוכחי, יו"ר אש"ף – הארגון המוכר כמייצג את העם הפלסטיני ואשר נבחר ברוב גדול בעם שלו. המסר שישראל מעבירה במדיניותה לציבור הפלסטיני הוא שתהליך מדיני אינו אפקטיבי, ודווקא אלימות כפי שמפעיל חמאס היא זו שמביאה להישגים מדיניים, כמו הנסיגה מעזה ושחרור 1000 אסירים בעסקת שליט.

כל סקרי דעת הקהל לאורך השנים מראים על תמיכת רוב הציבור הפלסטיני בפתרון שתי המדינות. רוב הפלסטינים, כמו רוב הישראלים, רוצים לחיות את חייהם בביטחון, ברווחה כלכלית ובשקט. אך בשנים האחרונות, לאור הייאוש הגובר מחוסר ההתקדמות בתהליך המדיני, יותר ויותר פלסטינים ובעיקר הצעירים מביניהם, עוברים לתמוך בפתרון של מדינה אחת דו לאומית.

בשלטון. עבאס מתנגד לכל סוג של אלימות, מעודד הידברות עם ישראלים, בעצמו מרבה לארח אישים וקבוצות מהארץ (בניגוד לנתניהו שלא פוגש פלסטינים) ועוזר ליוזמת ז'נבה הפלסטינית. במחנה השלום הפלסטיני פועלים ארגוני חברה אזרחית העובדים יום יום לקידום פתרון שתי המדינות, סוף הכיבוש, הדיאלוג וחינוך לדמוקרטיה וסובלנות. במציאות לא פשוטה, לא סימטרית למצב אצלנו, בה רואים עצמם הפלסטינים כנכבשים, מושפלים ונטולי זכויות בסיסיות, הם ממשיכים לפעול למען פתרון מדיני של הסכסוך. ליוזמת ז'נבה ארגון מקביל בשם קואליציית השלום הפלסטינית/יוזמת ז'נבה הפלסטינית, שיש לו משרדים ברמאללה ובעזה והוא פועל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הארגון, בו חברים בכירים פלסטינים רבים, חלקם בעלי תפקידים רשמיים בהנהגה, פועל רבות בקרב צעירים, פעילים פוליטיים, נשים, פוליטיקאים ומרבה לקיים כנסים, סמינרים ומפגשים עם ישראלים.
 
על פי נתוני הלמ"ס הישראלי והפלסטיני, בתוך שנים ספורות יהיה רוב פלסטיני בין הירדן לים. אם לא נגיע להסכם, נחיה במדינה שבה מיעוט יהודי שולט על רוב פלסטיני משולל זכויות אזרחיות ונאבד את זהותנו כמדינה דמוקרטית. הקהילה הבינלאומית לא תאפשר זאת לעד (כפי שראינו בדוגמאות ממקומות אחרים בעולם), ובסופו של דבר ישראל תיאלץ להעניק לפלסטינים בשטחה זכויות הצבעה, מה שיוביל לחיסולה של ישראל כמדינתו של העם היהודי, או שתיאלץ לסגת באופן חד צדדי, נוסח ההתנתקות מעזה, עם המשך הסכסוך ובתנאים פחות טובים.
 

אין פרטנר לצמצום הסכסוך, יש רק פרטנר לסיומו. הפלסטינים לא מוכנים לחיות תחת שליטה ישראלית, גם אם מאריכים את שעות הפתיחה של מעבר אלנבי בירדן, לצורך העניין. "דחיית ההחלטה" בנוגע לסכסוך היא ביטוי מכובס לרצון להמשיך בשליטה על מיליוני פלסטינים, שמייצרת מדינה דו-לאומית, מציאות מדממת ואת המסר הערכי הפגום לדור הצעיר שאין תקווה לשלום.

 
כיום, ניתן עדיין להגיע להסכם אך חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. כמה זמן יישאר עבאס בשלטון, איזה מנהיג יבוא אחריו, מתי תפרוץ האינתיפאדה הבאה, מתי יתהפך המאזן הדמוגרפי, מתי לעולם יימאס מאיתנו, כמה מאחזים והתנחלויות עוד נקים בשטחים – אלו שאלות שלא על כולן יש לנו תשובה אך ברור שזמננו הולך ואוזל. עד היום, לא הונחה הצעה מפורטת ומוסכמת על השולחן מלבד זו של יוזמת ז'נבה. כולם גם מבינים שכך פחות או יותר ייראה ההסכם – אך בשביל לחתום עליו אנחנו זקוקים להנהגה אמיצה משני הצדדים.
 
בניגוד למה שישראלים רבים חושבים, לא קיימת הסתה בספרי הלימוד הפלסטינים. יתרה מזאת, ישראל היא זו שמאשרת את ספרי הלימוד בהם נעשה שימוש בבתי הספר ברשות הפלסטינית. נכון שקיימת הסתה במקומות אחרים, כמו חלק מהמסגדים, אך גם אצלנו קיימת הסתה וגזענות כלפי ערבים. עד שלא ייגמר הסכסוך, נמשיך לראות אחד את השני כאויבים. במודל של יוזמת ז'נבה קיים סעיף בו מתחייבים שני הצדדים לחוקק חוקים ולדאוג לאכיפתם במטרה למנוע הסתה וגזענות.
 
עובדה שכל הכוח שישראל הפעילה כלפי הפלסטינים בעבר לא גרם לפלסטינים לוותר על שאיפתם הלאומית למדינה. לעומת זאת, כשישראל ניהלה משא ומתן רציני לשלום היא זכתה בשני הסכמים עם מדינות ערב: מצרים וירדן. אגב, הפלסטינים חושבים שדווקא הישראלים מבינים רק כוח. המשא ומתן עם ישראל לא הצליח, בעוד שהטרור שמפעיל חמאס הביא להישגים המדיניים היחידים עד כה: הנסיגה מעזה ושחרור אסירים.
 
 

הסכם שלום הוא מוטיב מרכזי בביטחון. אחרי הקמת מדינה פלסטינית, יהיה לפלסטינים אינטרס, כפי שהיה למצרים כשקיבלה את כל סיני בהסכם, לשמור על השקט והביטחון. אם יהיו בודדים שינסו להפר את השקט, סידורי הביטחון הקפדניים שילוו כל הסכם קבע יאפשרו לישראל להתמודד עם כך צבאית.

 
אחרי שנים של טילים וטרור מרצועת עזה ישראל יצאה מעזה במסגרת תכנית ההתנתקות. הנסיגה מהשטח נעשתה באופן חד צדדי, למרות שעבאס הציע לראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל לעשות זאת בהסכם עם הרשות הפלסטינית שיכלול סידורי ביטחון. בגדה המערבית מנגנוני הביטחון של הרשות מונעים טרור תוך שיתוף פעולה ותיאום ביטחוני עם ישראל, שהוכיח את עצמו גם כשיצאנו מערים והסרנו מחסומים. במילים אחרות, השקט הביטחוני בגדה נובע מאופי היחסים בין הצדדים ומשיתוף הפעולה ולא מהיקף השטח שבשליטת הפלסטינים. גם הסכמי השלום היחידים שיש לישראל, עם מצרים וירדן, מוכיחים זאת.
 
שלטון חמאס בעזה אכן מהווה בעיה, כל עוד חמאס אינו מכיר בישראל. אך גם בחמאס ישנם גורמים מתונים יותר שמדברים על פתרון של שתי מדינות על בסיס קווי 67. כיום, חמאס אפילו מהווה גורם מרסן וממתן ברצועת עזה כלפי עלייתם של גורמים קיצוניים יותר. חוץ מזה, הנציג הרשמי והלגיטימי של הפלסטינים במשא ומתן המדיני מול ישראל הוא עדיין אש"ף, בראשות עבאס. כרגע, ניתן להגיע להסכם עם עבאס אך ליישם את ההסכם בשלב ראשון רק בגדה המערבית. החלקים הנוגעים לעזה (המעבר בין עזה לגדה, חילופי שטחים באזור הרצועה) ייושמו במועד מאוחר יותר, אם חמאס יקבל על עצמו את ההסכם או שהנסיבות הפוליטיות ישתנו. והערה נוספת – כל עוד יש פיצול בין פתח וחמאס ישראל טוענת שאין פרטנר כי עבאס לא מייצג את כל הפלסטינים. אך כשנעשו מאמצים להגיע לפיוס פנים פלסטיני ישראל האשימה את עבאס בחבירה לארגון טרור ואף הפסיקה בשל כך את סבב המשא ומתן האחרון. ראוי גם לזכור שהפלסטינים התחייבו להביא כל הסכם למשאל עם שתוצאותיו יחייבו את כל בני העם הפלסטיני.
 
איראן כמדינת סף גרעינית מהווה איום רציני, אך לא איום קיומי על ישראל. את זה אומרים גם ראשי מערכת הביטחון בהווה ובעבר. לעומת זאת המשך השליטה על הפלסטינים והפיכת ישראל למדינה דו לאומית כן יוצרים איום קיומי על ישראל כמדינה עם רוב יהודי ואופי דמוקרטי. אם ישראל רוצה להיות חלק מהקואליציה של מדינות ערב המתונות כנגד איראן, היא חייבת להגיע להסדר עם הפלסטינים. הדרך לריאד – עוברת ברמאללה.
 
הסכם עם הפלסטינים רק יתרום לשיפור היחסים שלנו עם העולם הערבי. הסכמי השלום בין ירדן למצרים שרדו ושורדים אירועים לא קלים במהלך השנים, ואינם מופרים. למרות נבואות הזעם שקדמו להסכם עם מצרים לדוגמא, למרות רצח הנשיא סאדאת, עליית האחים המוסלמים וכנופיות טרור בסיני, אף אחד לא חושב בדיעבד שהסכם השלום היה טעות. ההתקוממויות במדינות ערב לא מופנות כלפי ישראל אלא כלפי המשטרים הדיקטטורים ומתוך שאיפה לדמוקרטיזציה. נכון שקיים החשש של התחזקות גורמים קיצוניים אך במצב כזה הסכם עם הפלסטינים רק יחזק את מעמדנו מול העולם הערבי ויביא לנורמליזציה מלאה עם מדינות הליגה הערבית במסגרת יוזמת השלום הערבית, שלמרות התעלמות ישראל ממנה, עדיין מונחת על השולחן.
 

המציאות היא שיש שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית שרוצים הגדרה עצמית לאומית. מי שרוצה לגרש או להעביר אותם למדינה אחרת הוא לא מוסרי ולא מעשי. 

בהסכם אוסלו הוחלט על הקמת הרשות הפלסטינית והעברת סמכויות בעניינים אזרחיים כמו חינוך, תרבות, בריאות ושיטור לידי הפלסטינים לתקופה זמנית של חמש שנים, שאחריה יושג הסכם קבע שבמסגרתו יפתרו הצדדים את כל סוגיות הליבה שבמחלוקת. בפועל, העובדה שמדובר בהסכם ביניים שהשאיר את המשא ומתן בסוגיות המורכבות למועד מאוחר יותר, השאירה פתח להמשך קביעת עובדות בשטח (בנית התנחלויות למשל), ולגורמים קיצונים שניסו לחבל בתהליך (מתקפות טרור ופיגועים). אך האמת היא, שלמרות הכשלים והבעייתיות שבהסכם ביניים, גם עשרים שנה אחרי אוסלו ישראל עדיין לא מבטלת את ההסכם ולא מפרקת את הרשות הפלסטינית. ללא הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, סביר להניח כי היינו רואים הרבה יותר אלימות.

אם תשאלו אותם, הם טוענים שדווקא ישראל הפרה הסכמים: המשיכה לבנות התנחלויות ומאחזים בשטחי הגדה המערבית, הציבה יותר מחסומים, בנתה גדר באמצע שטח המדינה הפלסטינית העתידית. גם הפלסטינים, שהם הצד החלש בסכסוך אכן לא עמדו בכל התחייבויותיהם. בשורה התחתונה, שני הצדדים הפרו התחייבויות. מה שעוד לא עמד למבחן הוא הסכם קבע כולל בו מצהירים שני הצדדים על סוף הסכסוך וקץ התביעות, לצד מערכת בקרה בינלאומית ומערכת איזונים של אינטרסים שלא יהפכו הפרת הסכם לכדאית. את זה ניסינו בינתיים רק מול מצרים וירדן ובינתיים ההסכמים עוד לא הופרו.

כמו בכל הסכם, תמיד יש סכנה שאחד הצדדים יפר אותו. אם נחתום על הסכם עם הפלסטינים יש עדיין סכנה שגורמים קיצוניים ינסו לחבל בו. אבל בהיעדר הסכם כזה, המשך האלימות והלחימה אינו אופציה אלא עובדה בטוחה (רסיס בישבן, צוק איתן, עמוד ענן – תקראו לזה איך שתרצו). הסכם קבע מלא לא רק יוריד את הסיכון להתלקחות אלימה אלא גם יתן לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית להגיב במקרה של הפרה. ישראל תזכה לתמיכה גדולה בהרבה אם תיאלץ להילחם בגורמים קיצונים המפרים הסכם מאשר כעת, כאשר היא נלחמת בעם שחי תחת כיבוש. ומעל הכל – כוחה הצבאי של ישראל חזק לאין שיעור מכל התנגדות פלסטינית אפשרית.

אז זהו, שלא. אולי התרגלנו לחיות עם הסכסוך, אבל אלו אינם חיים נורמלים. לא כשכל שנה או שנתיים יש מלחמה, לא כשיש מקרי אלימות וטרור באופן שוטף, כשחיילים ואזרחים חפים מפשע ממשיכים לשלם בחייהם. גם יוקר המחיה, המצב החברתי כלכלי, הגזענות והשנאה המתגברת אינם מנותקים ממציאות החיים בסכסוך מתמיד עם שכנינו. הבעיה היא שאנחנו במילכוד 22: כשיש מלחמה, אין עם מי לדבר. כשאין מלחמה, אין בשביל מה לדבר – הזיכרון שלנו קצר ואנחנו לא חושבים על המלחמה הבאה. אבל המצב הקיים אינו סטטי – הייאוש הפלסטיני הולך וגובר ועלול להביא שוב להתפרצויות אלימות, הבידוד הבינלאומי מחריף ותמונת המצב הדמוגרפית משתנה ומעמידה בסכנה את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הזמן פועל לרעתנו.

ההיסטוריה דווקא מוכיחה אחרת. עשרות התנחלויות פונו בעבר מסיני, מרצועת עזה ומצפון הגדה המערבית. על פי יוזמת ז'נבה, כ- 75% מהישראלים שמתגוררים מעבר לקו הירוק יסופחו לישראל במסגרת חילופי שטחים ולא יפונו. מתוך כ- 25 אלף בתי אב שישראל כן תיאלץ לפנות, הרוב יסכימו להתפנות במסגרת הסכם. ולגבי הקומץ שלא יסכים – באמת ניתן לו להכתיב את עתיד כלל הציבור הרוצה בשלום ותומך בהסדר?

אם כבר שתי מדינות לשני עמים, למה לא להעביר את כל הפלסטינים בישראל לפלסטין? ובכן, כמה סיבות: 1. זה לא מעשי – תושבי האזורים המיועדים להעברה לפלסטין ("המשולש") פשוט יעברו לגור במקום אחר בתוך ישראל. 2. זה לא מוסרי – הרעיון של שלילת אזרחותם של ישראלים הוא לא דמוקרטי ולא מוסרי. 3. זה לא חכם – מהלך כזה יחזיר אותנו מהסכסוך של 67 לתכנית החלוקה של 47 ויביא תביעה פלסטינית לאזורים בגליל שאינם שונים דמוגרפית מואדי ערה. בינתיים, זה רק יגרום נזק בלתי הפיך ליחסים בין יהודים וערבים בתוך ישראל.

בעבר הציע בנט לספח לישראל את שטחי C, לצד "שלטון עצמי ורציפות תחבורתית" בשטחי A ו – B. בעצם מדובר בקנטוניזציה של הגדה המערבית. אם נספח את שטחי C, יהיה זה בלתי אפשרי להגן על גבול כל כך ארוך ומפותל עם מובלעות פלסטיניות. כשבנט אומר "רציפות תחבורתית" הוא מתכוון לבניה של מעל 100 גשרים ומנהרות בעלות מיליוני דולרים. אך הבעיה העיקרית היא עם "שלטון עצמי": הפלסטינים הרי לא יוותרו על מאבקם הלאומי למדינה עצמאית. וגם אם כן, אז הם ידרשו לקבל אזרחות ושוויון זכויות תחת שלטון ישראלי. לתכנית הפנטזיות של בנט – אין פרטנר פלסטיני ואין לגיטימציה בינלאומית, והיא מעמידה בסכנה את המשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

יש החושבים כך. יש גם פלסטינים שמאמינים כי ארץ ישראל שייכת לעם הפלסטיני. השאלה היא מה יותר חשוב לנו – הארץ או המדינה? שליטה על כל השטח או מדינה עם רוב יהודי? בפועל, גם אם שני העמים מאמינים שלהם ניתנה הזכות על הארץ, בשני הצדדים יש רוב שמוכן לוותר על חלק מהשטח כדי להגיע לפשרה טריטוריאלית שתשים קץ לסכסוך ותאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה בביטחון ובשלום. דווקא במציאות של שלום, יוכל כל יהודי לבקר בכל חלק מארץ ישראל, דבר שאינו אפשרי עכשיו.

במציאות, חיים בין הירדן לים 5.8 מיליון פלסטינים. גם אם נתכחש לקיומם, הם לא יעלמו וגם לא שאיפותיהם הלאומיות.

אריאל היא העיר הרביעית בגודלה בלבד בשטחים, ומתגוררים בה כ- 18 אלף תושבים בלבד, שרובם, אגב, מסכימים להתפנות במסגרת הסדר. היא ממוקמת כ- 22 ק"מ בתוך הקו הירוק וסיפוח שלה יבתר את הגדה המערבית לשניים ולא יאפשר רציפות טריטואריאלית במדינה הפלסטינית העתידית. יותר מכך, סיפוח אצבע אריאל יצור גבול ארוך וצר שהגנה עליו היא בגדר סיוט ביטחוני. הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק ז"ל אפילו התנה את הצטרפותו ליוזמת ז'נבה בכך שאריאל לא תיכלל בשטח ישראל בשל כך.

אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל סיפחה שטח ממזרח לירושלים שכלל 28 כפרים פלסטינים שמעולם לא היו חלק מ"אל קודס" המקורית, וכיום מתגוררים בו כ- 350 אלף פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה הנהנים מזכויות סוציאליות. בפועל העיר מחולקת: מערכות התחבורה, החינוך, הבריאות, התברואה ועוד הן נפרדות. המשטרה לא נכנסת לאזורי מזרח העיר וישראלים לא מגיעים לשם. כשמדברים על חלוקה של ירושלים מתכוונים להעברת שכונות פלסטיניות ממזרח העיר למדינה הפלסטינית שתקום. האינטרס הישראלי הוא דווקא לוותר על השכונות האלה ובכך להפוך את תושביהן לאזרחי פלסטין, ולא להתעקש על השליטה בהן. ולגבי המקומות הקדושים והעיר העתיקה, אפשר להבטיח בהסכם, כמו במתווה יוזמת ז'נבה, גישה חופשית וחופש תנועה ופולחן לאזרחי שתי המדינות.

התפיסה הביטחונית לפיה שליטה בבקעת הירדן תחסום טנקים ממזרח היא מיושנת. הלחימה המודרנית התקדמה מזמן לטילים ולוחמת סייבר, אמצעי לחימה שאינם מוגבלים בגלל שליטה גיאוגרפית בשטח. במסגרת המודל של יוזמת ז'נבה מובטחים סידורי ביטחון לישראל, כמו למשל שתי תחנות התראה בבקעת הירדן, שימוש בשטח האווירי ועוד, המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת וללא נשק ולאורך הגבול עם ירדן יוצבו כוחות רב לאומיים.

קונפדרציה מעצם הגדרתה היא אפשרית רק בין שתי מדינות עצמאיות. ברור שיהיה שיתוף פעולה בין שתי המדינות, אבל טיבו ייקבע במסגרת משא ומתן והסכמים עתידיים.

אנחנו מתנגדים לחרם על ישראל, ושוללים מכל וכל את תנועת ה- BDS אשר בקווי היסוד שלה מתן זכות שיבה לפליטים הפלסטינים השוללת את פתרון שתי המדינות. תנועת החרם הבינלאומי על ישראל, כמו גם המאמצים הפלסטינים לפנות לקהילה הבינלאומית בין היתר במוסדות האו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג, הם אחד מתגי המחיר של הקיפאון המדיני. הסכם עם הפלסטינים לא רק ינטרל את סכנת הבידוד הבינלאומי וישפר את יחסינו עם הקהילה הבינלאומית, הוא גם יביא לפריחה ושגשוג כלכלי וישפיע על חיי היום יום של כולנו.

אנחנו לא מפלגתיים ואיננו מזוהים עם מפלגה זו או אחרת. אנחנו מזדהים עם כל מי ששותף לדרכנו – דרך השלום וההידברות. בפעילות השוטפת שלנו אנחנו עובדים עם קשת רחבה של מפלגות – מהליכוד, דרך ש"ס, כחול לבן, העבודה, מרצ והרשימה המשותפת. אנחנו נתמוך ונעודד כל נבחר ציבור אשר יעלה את הנושא המדיני לראש סדר היום הציבורי ויקדם משא ומתן רציני להסכם קבע בין ישראל לפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות. לדעתנו זו בכלל לא שאלה של ימין או שמאל, אלא שאלה של ציונות, והבטחת המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
 
על פי סקרי דעת קהל, רוב הישראלים והפלסטינים תומכים בהסכם על פי עקרונות יוזמת ז'נבה. אבל אותם סקרים מראים שהרוב התומך בהסכם מאמין שהוא מיעוט. על כולנו מוטלת החובה להיות שותפים בעיצוב עתידנו, להביע את דעתנו ולעורר את הדיון הציבורי. אנחנו מזמינים אתכם להשפיע ככל יכולתכם על סביבתכם ועל נבחרי הציבור שלכם. אתם מוזמנים גם להצטרף אלינו בפייסבוק, לעקוב אחרינו בטוויטר, להירשם לרשימת התפוצה שלנו או לתרום לפעילות.

תגובות

יוזמת ז'נבה