ב-31.5 קיימנו סמינר לעיתונאים.ות מכלי התקשורת המרכזיים, בהם: 11, 12, 13, ידיעות אחרונות, וואלה, הארץ ועוד. הסמינר הוא מפגש ראשון כחלק מתוכנית העשרה מדינית, בה המשתתפים ישמעו קולות פלסטינים, יסיירו בשטח, יפגשו פלסטינים ברמאללה ויקיימו דיוני עומק עם מומחים.ות משני הצדדים, על הקשר בין דיווח על המציאות ועיצובה.
המפגש נפתח בשיחה עם מנכ”ל יוזמת ז’נבה גדי בלטיאנסקי, בה הדגיש בפני העיתונאים את האחריות של התקשורת לפרק את המיתוסים השקריים שהתקבעו בשיח הציבורי, סקר בפניהם את פתרון שתי המדינות והסכם ז’נבה, וענה על השאלה “למה עדיין אין שלום?” (רמז – לא כי אין פתרון).
המשכנו בפגישה עם עיתונאי פלסטיני בכיר שהגיע אלינו במיוחד מהגדה. במפגש עמו, הוא סיפר לקולגות שלו בצד הישראלי על מותה של שירין אבו עקאלה, על תמיכתה בפתרון מדיני לסכסוך, על האופן בו הסכסוך משפיע על חייהם של פלסטינים בכל יום, ועל עבודת העיתונות והתקשורת בצד הפלסטיני. העיתונאי הזכיר בשיחה כי הרוב הפלסטיני עדיין חפץ בחיים טובים יותר ובזכויות שוות. זה יכול להיות במסגרת שתי מדינות שהוא פתרון הוגן וראוי, אך זה גם יכול להיות במסגרת מדינה אחת שוויונית. לכן, על ישראל, ככל והיא לא רוצה מדינה דו-לאומית, לחזור למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית כדי למנוע את הדבר.
לאחר מכן, קיימנו עימות מסקרן בין עו”ד טליה ששון, מראשות יוזמת ז’נבה, לבין חה”כ שמחה רוטמן מסיעת הציונות הדתית. חה״כ רוטמן ציין שאין הבדל מבחינתו בין ערביי ישראל לפלסטינים בשטחים (אז הוא בעד דגלי פלסטין בתל אביב? או שהוא בעד סיפוח 3 מיליוני פלסטינים לישראל?), הצהיר כי הוא תומך בהפרדה בין אזרחות לתושבות (שמחה, לזה יקראו אפרטהייד), הציע לחלק את הארץ לאמירויות וקרא למלך ירדן ״לקפוץ לו״ אם לא יקבל את הצעותיו. טליה מצידה הדגישה שאין דבר כזה דמוקרטיה ליהודים בלבד. המשך הכיבוש מוביל לדיקטטורה של מיעוט על רוב, כשהאלטרנטיבה לכך היא רק פתרון שתי המדינות. אחרת לא תהיה פה מדינה יהודית ודמוקרטית, ובטח שלא ביטחון ושלום. טליה הזכירה גם כן שפתרון שתי המדינות הוא היחיד המקובל על רוב בשני הצדדים ומהווה קונצנזוס גם בעולם כולו. הסכם ז’נבה מציג מתווה שלם ומפורט לפתרון הסכסוך.
התקשורת היא זו שתשפיע לאיזה מהכיוונים תלך ישראל.
