אין פרטנר פלסטיני או אין פרטנר ישראלי?

סיסמת ה”אין פרטנר” שהוצגה לציבור בישראל לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד עדיין משמשת כתירוץ להימנע ממשא ומתן רציני עם הפלסטינים על הסכם קבע. אבל השאלה היא לא רק אם הפלסטינים מהווים פרטנר להסכם (ולפי העמדות המדיניות שהם מציגים – הם כן), אלא גם אם ההנהגה בישראל היא פרטנר להסכם. סאיב עריקאת, מזכ”ל אש”ף ומי שעמד בראש צוותי המו”מ הפלסטינים לאורך השנים, פרסם מאמר חשוב ונוקב בנושא ב”הארץ”:

לאפרטהייד אין מקום בעולם / סאיב עריקאת

17.11.2016  פורסם ב”הארץ”

בחירתו של דונלד טראמפ בשבוע שעבר עוררה גלי זעזוע בעולם כולו. בארצות הברית היא עודדה גורמים בימין הקיצוני של החברה האמריקאית לבטא את עמדותיהם הגזעניות באופן גלוי יותר. גם בישראל היא עודדה גורמים בימין הקיצוני לבטא את עמדותיהם הגזעניות באופן גלוי יותר. ההבדל בין שתי המדינות הוא שבישראל הגורמים הימנים הקיצוניים הם בכירים בממשלה, הרואים בניצחון של טראמפ מתן יד חופשית לקבור סופית את פתרון שתי המדינות. ואולם עליהם לשקול ברצינות מה יכול להתרחש בהמשך.

שעות ספורות בלבד אחרי שנודעו תוצאות הבחירות בארה”ב, בכירים בישראל יצאו בהכרזות מרחיקות לכת וקבעו כי “תם עידן המדינה הפלסטינית”. אחרים קראו לארה”ב להפר את החוק הבינלאומי ואת הקונסנזוס הבינלאומי ולהכיר בסיפוח הלא־חוקי של מזרח ירושלים הכבושה על ידי ישראל. הדברים אינם מפתיעים, כי הם מבטאים את העמדה הרשמית של ישראל. אולם הקהילה הבינלאומית צריכה להתייחס אליהם ברצינות רבה.

במקום להיערך לקראת יוזמת שלום כלשהי, ממשלת ישראל הקדישה את שמונה שנות הנשיאות של ברק אובמה להרחבת התנחלויות, הריסת בתי פלסטינים והפרת זכויות אדם, תוך שהיא נעזרת בשלל אמצעי דיכוי. כאשר נעשו ניסיונות לחדש את המשא ומתן, בנימין נתניהו סירב אפילו להציג מפה של הגבולות שישראל מציעה או לדון בסוגיות אחרות של הסכם הקבע, כגון ירושלים והפליטים. תחת זאת הוא העדיף להתמקד בקמפיין יחסי ציבור, שנועד להטיל את האשמה על הקורבנות ולהסיח את דעת הקהל, תוך קניית זמן לבנייה נוספת בהתנחלויות. שוב ושוב ממשלת ישראל מסרבת לעמוד בהתחייבויותיה, הנובעות מהסכמים קודמים בינה לבין הפלסטינים שנחתמו ואושררו בבית המחוקקים של ישראל.

בכירי ממשל ישראלים — הפועלים בתוך תרבות חסרת תקדים של אי מתן דין וחשבון — התעלמו מהקריאות של בעלת הברית הקרובה ביותר שלהם לתת הזדמנות לשלום, והמשיכו בתוכניתם המדינית: להפוך את פלסטין ההיסטורית כולה למדינה אחת בעלת שתי מערכות חוק, האחת ליהודים והשנייה למי שאינו יהודי.
התגובה של ישראל לבחירה של טראמפ רק מעידה שוב על כך שהיא אינה מעוניינת לסיים את הכיבוש. אבל תהא זהות נשיא ארה”ב הבא אשר תהא, מלאי התירוצים של ישראל הולך ואוזל. אף שארה”ב אינה פועלת לשים קץ לכיבוש הישראלי שהחל ב–1967, היא עדיין דבקה ללא עוררין בפתרון שתי המדינות. בהתאם לעמדתה זו, אין היא מכירה בהתנחלויות הישראליות בפלסטין הכבושה והיא מתנגדת לסיפוח של מזרח ירושלים הכבושה לישראל. זו מדיניותה העקבית של ארה”ב מאז 1967, והיא לא השתנתה בכהונתו של אף נשיא.

15 בנובמבר הוא יום השנה ה–28 לפשרה ההיסטורית שלנו, שבה היכרנו במדינת ישראל בגבולות 1967, פשרה שהותירה לפלסטין 22% בלבד משטח פלסטין ב–1948. מאז ועד היום, חזון השלום הפלסטיני היה עקבי, והוא מופיע באופן ברור ביוזמת השלום הערבית: שתי מדינות ריבוניות בגבולות 1967, מזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית ופתרון צודק לבעיית הפליטים, המבוסס על החלטה 194 של העצרת הכללית של האו”ם. אנחנו מאמינים שיש להעניק שוויון זכויות לפלסטינים אזרחי ישראל. אנחנו גם מאמינים שכאשר יושגו דברים אלה, יהיה על הצדדים להתחיל תהליך של נורמליזציה מלאה, שתכלול את שאר האזור.

ואולם, בהעדר פרטנר לשלום אין בכוחנו לעשות הרבה בכל הקשור לישראל, זולת להותיר את המצב על כנו. אנחנו ממשיכים לפנות לפורומים בינלאומיים שונים בניסיון להביא צדק לעמנו, ונערכים לבחירות על פי תוכנית פוליטית חדשה של פתח ושל הוועד הפועל של אש”ף.

למרות עשרות שנות גלות, כיבוש והתנחלות, הפלסטינים נאחזים במולדתם. כשם שאנחנו היכרנו בקיומה ובנוכחותה של מדינת ישראל, כך ישראל צריכה להכיר בקיומה ובנוכחותה של מדינת פלסטין. שכן החלופה היחידה לשתי מדינות ריבוניות בגבולות 1967 היא מדינה דמוקרטית אחת לכולם.

למרות האמור לעיל, ישראל קרוב לוודאי תמשיך ותגביר את יישום האסטרגיה שלה של משחק סכום אפס בתקופת כהונתו של טראמפ. נתניהו לא נבחר כדי לממש את פתרון שתי המדינות, ואפילו בעלות הברית הקרובות ביותר של ישראל אינן טוענות שהוא מתכוון לעשות זאת. גישתו זו מבטאת קוצר רואי.

אף שאנחנו חולקים על כל מי שמתייחס לדמוגרפיה כאל איום, עובדה היא שהאוכלוסייה הפלסטינית בשטח פלסטין ההיסטורית תעבור בקרוב בגודלה את האוכלוסייה היהודית. אם נתניהו יצליח לקבור את פתרון שתי המדינות, זה יוביל בהכרח לדיון אחר: דרישה לשוויון זכויות לכל מי שחי תחת שלטון ישראל. האם ישראל ערוכה לכך? לאפרטהייד אין מקום בעולם, גם לא בפלסטין.

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

השובך: בית גידול לשלום

בסוף השבוע של 12-13 באפריל, הגיעו 18 משתתפים מהתנועה הבוגרת של החלוץ, אנשי חינוך ועשייה פוליטית בעבר או בהווה, לסדרת הרצאות ושיחות שעסקו בסכסוך ובפתרון מדיני, ובמחויבות ובאחריות תנועת החלוץ לפעול בנושא. שיתוף הפעולה בין יוזמת ז’נבה לתנועה קיבל את הכותרת – “השובך: בית גידול חלוצי לשלום ישראלי-פלסטיני”, ומהווה את ראשיתו של שיתוף פעולה בינינו.

קרא עוד »

קואליציית שתי המדינות בעוטף עזה

ב-11 באפריל יצאו משתתפי קואליציית שתי המדינות בהובלת יוזמת ז’נבה לסיור בעוטף עזה – הסיור החל בתצפית משדרות על עזה, המשיך לביקור באתר ההנצחה של קורבנות פסטיבל הנובה בחניון רעים, ולמפגש עם תושבות ניר עוז ונתיב העשרה שחלקו עימנו את התמודדותן ותפישותיהן על רקע אירועי שבעה באוקטובר, ואף את פועלן למען הסכם שלום – למרות ובגלל אותם אירועים. בסיור השתתפו נציגי ארגונים רבים החברים בקואליציית שתי המדינות וחיזקו את חשיבות החתירה המשותפת שלנו אל עבר פתרון שתי המדינות.

קרא עוד »

דיאלוג משותף

ב-8 באפריל הגיעו 20 נשים למפגש דיאלוג וסעודת איפטאר במושבה הגרמנית, חיפה, בהשתתפות שתי קבוצות מהתוכנית למנהיגות נשית: קבוצה אחת של נשים מהחברה הערבית בישראל וקבוצה שנייה של נשים יהודיות ישראליות. דיברנו על החשיבות של שותפות יהודית ערבית בעת הזו, על פיוס ישראלי-פלסטיני ועל היכולת שלנו לפעול ביחד בעבור פתרון מדיני.

קרא עוד »

מסיירות בקו התפר

ב-29 במרץ יצאה קבוצה דוברת רוסית מפרויקט המנהיגות הנשית, לבחון דרך הרגליים את ירושלים כאחת מסוגיות הליבה של הסכסוך.
הקבוצה סיירה על קו התפר שבין מזרח ומערב ירושלים ונגענו בסוגיות מדיניות, אזרחיות, היסטוריות ודנו בעתידה של ירושלים במסגרת הסכם.

קרא עוד »

סדנת משפיעניות דוברות רוסית

ב-13 במרץ, הצטרפה אלינו קבוצה של 20 ישראליות מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, ברובן משפיעניות מדיה חברתית ועיתונאיות, לסדנת היכרות בנושא הסכסוך ופתרון שתי המדינות. הן למדו על הפתרונות לבעיות הליבה עם גדי בלטיאנסקי, ולאחר מכן השתתפו בדיון על מעורבות והשפעה אזורית עם חברת הכנסת לשעבר והמומחית למזרח התיכון קסניה סבטלובה.

קרא עוד »

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.