הסכמים

הסכם המעברים (2005)

על-פי "הסכם המעברים" שנערך בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בחודש נובמבר 2005, מעבר רפיח מנוהל על-ידי הרשות הפלסטינית, בשיתוף עם מצרים, ובפיקוח כוח של "האיחוד האירופי". בהסכם המעברים ישראל ויתרה על שליטתה המלאה במעטפת החיצונית של רצועת עזה בפעם הראשונה מאז מלחמת 67'. ההסכם נכנס לתוקף בסוף נובמבר 2005 עם מנדט לפעולה של 34 חודשים.

מזכר שארם אל-שיח' (1999)

מזכר שארם א-שיח (9/99) עדכן את מבנה התהליך המדיני. המזכר הושג בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. עפ"י מזכר שארם הצדדים אמורים להגיע להסכם מסגרת על מצב הקבע עד פברואר 2000 ולהסכם כולל על מצב הקבע עד ספטמבר 2000 . שיאו של מאמץ זה הייתה פסגת קמפ-דיוויד 2000 (7/00), מתווה קלינטון (12/00) ושיחות טאבה (1/01).

מזכר וואי (1998)

מזכר וואי נחתם לאחר קיום ישיבות בין משלחות מישראל, הרשות הפלסטינית וארה”ב בנושא ביצוע הפעימה השנייה על בסיס פרוטוקול חברון. מסגרת הזמן שהוקצתה לביצוע ההסכם כללה 5 שלבים שהתפרסו על פני 12 שבועות. מטרתו של מזכר ואי הייתה להחזיר את תהליך השלום חזרה למסלול ולגרום לשני הצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן.
במסגרת ההסכם שנחתם נקבע כי ישראל תעביר עוד כ־13% מהשטחים אל שליטת הרשות הפלסטינית והרשות בתמורה תיזום פעולות להפסקת הטרור היוצא משטחה, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי, תפעל להפסקת ההסתה, ותמחק את הסעיף באמנה הפלסטינית הקורא להשמדת ישראל.

פרוטוקול חברון (1997)

הסכם נלווה להסכם טאבה, לגבי הפריסה מחדש של צה”ל בחברון. הפרוטוקול נחתם ע”י ממשלתו של בנימין נתניהו. ההסכם חילק את חברון לשני אזורים: -1H שבו יש לפלשתינאים מעמד דומה לזה בשטח A ו-2H שהוא מובלעת יהודית ובו יש לצה”ל שליטה מלאה. הוסכם שהשוק הערבי ברח` שוהאדה העובר דרך הרובע היהודי, ייפתח. הפלשתינאים התעקשו שהפרוטוקול יכלול התחייבות ישראלית לגבי המשך הנסיגה לאחר ביצוע הפריסה מחדש (הפעימות). ישראל התעקשה על הסכמה פלשתינית בכתב בדבר עקרון ההדדיות.

הסכם טאבה (אוסלו ב' 1995)

הסכם טאבה (אוסלו ב') נחתם ב- 28 לספטמבר 1995 ושמו המלא "הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה". הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים. במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:
שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.

הסכם השלום בין ישראל וירדן (1994)

הסכם השלום בין מדינת ישראל והממלכה הירדנית ההאשמית, שנחתם ב- 25 ביולי 1994, והסדיר את היחסים הדיפלומטים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן.

הסכם קהיר (הסכם עזה ויריחו תחילה 1994)

הסכם קהיר נחתם בין יצחק רבין לבין יאסר עראפת ב- 4 מאי 1994 והוא מגדיר את השטחים ברצועת עזה ובעיר, אשר יפונו על-ידי כוחות צה"ל ומפרט את תהליך העברת הסמכויות לרשות הפלשתינית, היחסים הפורמליים וצעדים בוני אמון בין הצדדים.

הצהרת העקרונות (הסכם אוסלו א')

ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל ואש”ף ועסק בהסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלשתינים בעזה ויריחו. מרכיבים עיקריים בהסכם הם נסיגה ישראלית מישובים פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, והקמת הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך נחתם על סמך הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך. בהסכם אוסלו לא היתה כל התייחסות לסוגיות הסכם הקבע העתידי כמו מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע.

הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979)

הסכם השלום בין ישראל לבין הרפובליקה הערבית של מצרים, נחתם ב- 26 במרץ 1979, על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. חתימת ההסכם היא למעשה סופו של התהליך שהחל עם חתימת הסכם הפרדת הכוחות בשנת 1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

הסכם קמפ דייויד (1978)

שני הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון אשר נחתמו ע”י נשיא ארה”ב ג`ימי קרטר, נשיא מצרים אנוואר סאדאת, וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בעקבות מפגש מרתוני שקיימו בקמפ-דייוויד בארה”ב. ההסכמים קובעים שהחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 הן הבסיס החוקי לשלום. ההסכם הראשון עסק בהחלת תכנית אוטונומיה בגדה המערבית (יו”ש) ורצועת עזה לקראת הסדר קבע והשני עסק בפרמטרים להסכם שלום בין ישראל למצרים.