ואולי כבר ניצחנו

הפחד של מקבלי ההחלטות מחזרה על כשלון דומה לזה של מלחמת לבנון השניה גרם לכך שלא הוגדרו יעדים ברורים למבצע "עופרת יצוקה". חוסר הגדרת היעדים מקשה על הנהגת המדינה והציבור לקבוע האם המבצע מצליח או לא. לכן, גם באיחור של 11 יום, ראש הממשלה ושר הביטחון חייבים להגדיר יעדים מפורשים ללחימה כדי שניתן יהיה להחליט מתי בשלו התנאים להפסיקה.

2. ההגדרה בדיעבד של מטרות המבצע חייבת לכלול ארבעה מרכיבים עיקריים:
א. כינון הפסקת אש ארוכת טווח ללא נוכחות צה"לית בעזה וללא כיבושה מחדש.

ב. לקיחת אחריות מצד החמאס על הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל והשארת הנהגה בעזה אשר מייצגת את התושבים ויכולה לממש הסדר של הפסקת אש עם ישראל.

ג. יצירת כוח בינלאומי אשר יפקח על אי-הכנסת נשק לעזה ויאכוף את הפסקת האש.

ד. הסכמה לגבי מנגנון פתיחת המעברים לו תהיה שותפה גם ההנהגה הפלסטינית המתונה. פתיחת המעברים בפיקוח אנשי אבו-מאזן תבטיח: קיום חיים נורמליים בעזה, אי-שליטה של החמאס על המעברים וחיזוק הזרם המתון בקרב הפלסטינים.

3. למרות שהחמאס קיבל מכה קשה במבצע זה, הדרך היחידה להחליש אותו באופן משמעותי היא להוכיח לעם הפלסטיני שבדרכי משא ומתן ניתן להשיג הישגים טובים יותר מאשר בדרכי הלחימה.

4. הנהגה אחראית צריכה לראות לפחות צעד אחד קדימה. ממש כמו שהיינו צריכים לדעת עוד לפני הכניסה למבצע מהו ההסדר אליו אנו רוצים להגיע בסיומו, כך עלינו לדעת גם כעת שללא יצירת אופק מדיני בסיום המבצע כל הסכמה וכל רגיעה שיושגו יהיו זמניים.

5. ב-29 בדצמבר, יומיים אחרי תחילת מבצע "עופרת יצוקה", הפיצה יוזמת ז'נבה נייר עמדה אשר התייחס למבצע בעזה. מה שטענו אז נכון עוד יותר היום. אך ככל שעוברים הימים, הישגי המבצע הראשוניים הולכים ומתאיידים בגלל חוסר יכולתה של ישראל להכריז מהו הנצחון לו היא שואפת.