יהודית ודמוקרטית רק לפי האו”ם – מאמר חדש של חבר היוזמה שאול אריאלי

פורסם ב”הארץ”, 9.2.2017:

לעתים יש לחדד את המובן מאליו, את הברור כשמש, את הצודק והנכון. אנחנו חיים במציאות שבה אלה מותקפים ללא רחם על ידי כוחות הנובעים ממעמקים של ערפול חושים, של שקר ויוהרה משולחת רסן.

בשנים האחרונות יש המערערים על התוקף של צמד המלים “יהודית ודמוקרטית” בתארם את מדינת ישראל. מצד שמאל, הן מותקפות על ידי חסידי מדינת כל אזרחיה בטענה שיש סתירה בין שני המושגים. מצד ימין, ומנימוק דומה, תוקפים אותן חסידי תהליך ההדתה של ישראל, הפועלים למחיקת ה”דמוקרטית” והשלטת ה”יהודית”.

המושג “מדינה יהודית” נתפש על ידי הראשונים כסותר את המושג “דמוקרטית”, כי הוא מגדיר, כביכול, את הזכות לאזרחות על פי הדת — ולא היא. שכחו אותם ראשונים את המובן מאליו: ה”יהודית” כפי שנוסחה בהחלטת האו”ם 181, אינה מדינה יהודית במובן הדתי או על פי החוק הנהוג בה, אלא היא מדינה שהוקמה כדי לממש את זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו, בדומה לזכותם של עמים אחרים. כי הרי לדתות אין כלל זכות כזאת.

מחויבותה של הקהילה הבינלאומית להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הותנתה “בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות”, כלשון ההחלטה. כלומר, תקום מדינה לעם היהודי, אך יחיו בה גם מיעוטים לא יהודיים, שייהנו משוויון זכויות אזרחיות ודתיות, או כפי שדוד בן־גוריון הכריז ארבעה ימים לאחר החלטת החלוקה: “עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזאת לא תהיה מדינה יהודית, זאת תהיה מדינה של אזרחיה… בתוכה יהיו כל האזרחים שווים”.

בן־גוריון הדגיש עם זאת, כי זו “תהיה מדינה יהודית רק לעלייה ולהתיישבות”, כלומר, תעניק עדיפות לעולים יהודים. אין הדבר סותר את השוויון בדמוקרטיה, בשל הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות של העם היהודי, שהיה פזור על פני תבל ובשל הצורך לאחדו במולדתו כדי ליצור בה רוב יהודי.

בדו”ח ועדת החלוקה מ–1947 נכתב, כי ניתנה “התחייבות בינלאומית לעם היהודי בכללותו, היה ברור, כי התחייבויות אלה לא היו מוגבלות רק לאוכלוסייה היהודית של פלשתינה, שהרי באותו זמן היו שם רק כ–80 אלף יהודים”. לכן חבר הלאומים כלל בכתב המנדט פסקה, שלפיה על הבריטים “לעודד את ההגירה של ההמונים היהודים לארץ זו, על מנת שיוכלו לעצב שם את גורלם ולבנות שם את ביתם”. אחרי קום המדינה הרעיון הזה המשיך להתקיים באמצעות חוק השבות מ–1950.

מכאן ברור, כי בעיני הקהילה הבינלאומית וההנהגה הציונית לא היתה סתירה בין המושג מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, כפי שהתחייבנו במגילת העצמאות. באופן זהה מגדירה החלטת החלוקה את הקמת המדינה הערבית, כמימוש זכותו הטבעית של העם הערבי בפלשתינה. היא לא ראתה בה מדינה שינהג בה חוק איסלאמי, כפי שנכתב בהחלטה עבור שתי המדינות, אלא “האסיפה המכוננת של כל מדינה תעבד קונסטיטוציה דמוקרטית למדינתה”.

אחרי שהזכרנו את המובן מאליו, אפשר לחדד את מה שמנסים לעשות אנשי “גוש אמונים” לדורותיהם, כאשר הם פועלים לקעקע את הקשר המעוגן (האפשרי) בין יהודית לדמוקרטית. כשהם מבקשים להכפיף את הדמוקרטית ליהודית, כאשר הם מבקשים לספח את השטחים הכבושים — הרי שמטרתם לקיים משטר מפלה כלפי הפלסטינים.

הם אינם חשים כל צורך להתנצל על כך, מפני שהרב קוק (הראי”ה), מייסד הזרם הדתי־הלאומני־המשיחי, כבר טען, כי “ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי” (“אורות”, עמ’ קל”ח).

מי שינסה למחות על גישה כזאת, מובטח לו שייתקל בקיר אטום. שכן, לגישתם של אנשי היהדות הלאומנית המשיחית, רק הם מבינים את מהלכיו של אלוהים בפוליטיקה של מטה, כפי שהוסיף הרב קוק בדבריו על הצהרת בלפור ב–1917: “כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד’ נראית מנהיגה את ההיסטוריה”.

ולפיכך, הם הנבחרים להוביל את עם ישראל ויש להקצות יותר משאבים לחינוכם. פלא שבערוגה כזאת גדל עשב מפואר כבצלאל סמוטריץ’, שכתב במאמר תחת הכותרת “מגיע לנו יותר”, כי “ראוי שהמדינה תשקיע יותר תקציבים בחינוך של הציונות הדתית. מדוע? מפני שעל בניה הוטלה המשימה — להנהיג את עם ישראל”. ההעדפה התקציבית בוועדת הכספים מעולם לא נראתה צבועה יותר.

ולאן הם מנהיגים מבלי שנתבקשו? הרחק הרחק מהחזון הציוני, ל”הקמת ‘ממלכת כוהנים וגוי קדוש’, השבת שכינה לציון, כינון ממלכת בית דוד ובניין בית המקדש”, כפי שכתב בזמנו חנן פורת, ממקימי גוש אמונים.

המנהיגות הציונית על זרמיה השונים הכירה באיום הדתי על השילוב הנדרש בין “יהודית” ל”דמוקרטית”. הרצל כבר כתב: “האם ניתן למנהיגות הדתית למשול בנו? לא! האמונה מלכדת אותנו, אך המדע הופך אותנו לחופשיים. ועל כן לא נאפשר לאנשי הדת למשול עלינו… עם כל הכבוד המגיע להם, לא ניתן להם להתערב בהנהגת המדינה, פן יגרמו קשיים מבית ומחוץ”.

לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הקצין הרב צבי יהודה קוק בפרשנותו למשנת אביו, הראי”ה, וטען כי הניצחון במלחמת ששת הימים מעיד על קירבת הגאולה ויש לחזקה באמצעות בניית התנחלויות. ועל כך כתב פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, כי משנתו זו “תגרום למעבר מן האנושיות דרך הלאומיות אל החייתיות”. יצחק רבין חזר והזהיר ב–1979: “בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר — סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית. נגד תפישתם הבסיסית, הנוגדת את בסיסה הדמוקרטי של ישראל, היה הכרח להיאבק מאבק אידיאי, החושף את המשמעות האמיתית של עמדות הגוש ודרכי פעולתו”.

הקיום של צמד הזהויות — יהודית ודמוקרטית — במדינת ישראל, מותנה בכמה מבחנים: מעמד הדת במדינה ובפוליטיקה, זכויות המיעוטים, זכויות הנשים ומעמדן, והזכות לקיים מאבק ציבורי על אלה. מצעד החוקים המפלים והגזעניים, כמו “חוק ההסדרה”, ותוכניות הסיפוח המשיחיות והאובססיביות, מקרבים את היום, שבו ישראל לא תוכל יותר להגן על השילוב הנדרש בין “יהודית” ל”דמוקרטית”.

לתפישתם של תומכי חוק “ההסדרה”, רק בשלילת הדמוקרטיה והחלת דין תורה ניתן לקיים את חזונם המשיחי, כפי שטען הרב שלמה גורן: “אין בכוח שום חוק, לאומי או בינלאומי, לשנות מעמדנו, זכויותינו… דינם של אזורים אלו (השטחים), לפי דין תורה כא”י, תחת שלטון יהודי לכל דבר, ויש על כולה ריבונות, קניין ובעלות יהודית”.

מגמות אלה מונעות על ידי פוליטיקאים, המפרשים את הדמוקרטיה כזכות הרוב לקבל כל החלטה. זהו מצעד אנטי־דמוקרטי, הגורס: אם לא שיכנעת — תשמיץ, תשתיק ותוציא אל מחוץ לחוק. הם פוסלים את העיקרון הדמוקרטי, שלפיו הרוב זכאי לשלוט רק בתנאי שהוא מבטיח את זכויות הפרט. העולם נתפש כג’ונגל, שההיגיון השולט בו הוא “משחק סכום אפס”. פחות למחנה השני משמעו יותר למחנה שלי. מי שאינו תומך בי — הוא בהכרח נגדי. אין מקום לשונה ולאחר, לא במישור החברתי ולא במישור המדיני.

התגברות המגמות הללו במרחב הממסדי והציבורי מונעת אפשרות להכיר בשתי הזהויות של ישראל כזהויות משלימות ולא סותרות. הן הופכות בהכרח את הציונות לגזענית ושומטות את הלגיטימציה הבינלאומית שניתנה לה בעת הקמת המדינה. על הציבור בישראל להבין, כי כדי שדברים כאלה ימשיכו להתרחש, אין הכרח אפילו לשנוא את הערבים, תומכי ההסכם המדיני או מובילי המחאה החברתית — די באדישות כדי לאפשר את המשך קיומם.

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

סדנת משפיעניות דוברות רוסית

ב-13 במרץ, הצטרפה אלינו קבוצה של 20 ישראליות מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, ברובן משפיעניות מדיה חברתית ועיתונאיות, לסדנת היכרות בנושא הסכסוך ופתרון שתי המדינות. הן למדו על הפתרונות לבעיות הליבה עם גדי בלטיאנסקי, ולאחר מכן השתתפו בדיון על מעורבות והשפעה אזורית עם חברת הכנסת לשעבר והמומחית למזרח התיכון קסניה סבטלובה.

קרא עוד »

צעירים מובילים בכנסת

בעקבות השתתפות צעירים מובילים בסמינר הכשרה של יוזמת ז’נבה לקידום השלום ולסיום הסכסוך – הוזמנו משתתפי הסמינר לצד נעמי שטרנברג, מנהלת פרויקט סכסוך ומגדר ביוזמת ז’נבה, לכנס בכנסת תחת הכותרת : “היום שאחרי – ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של ישראל”. שטרנברג חתמה את הפורום בקריאה דחופה לנבחרי הציבור בכנסת לקדם את פתרון שתי המדינות.

קרא עוד »

ממשיכות בעשייה

ב-10 במרץ נפגשו 20 נשים מובילות מפרויקט המנהיגות הנשית לשיחה פתוחה עם ד״ר יוסי ביילין, יו”ר יוזמת ז’נבה. השיחה תחת הכותרת “איך ממשיכות מכאן?” עסקה במצב המדיני העכשווי, תובנות משולחן המו״מ ומענה לשאלות הקשות.

קרא עוד »

מפגש אסטרטגיה של קואליציית שתי המדינות

ב-9 בפברואר נפגשו במשרדי יוזמת ז’נבה ראשי הארגונים החברים בקואליציית שתי המדינות, עם יו”ר יוזמת ז’נבה, ד”ר יוסי ביילין, לשיחה על המלחמה והיום שחרי. לאחריה התקיים דיון פנימי באתגרי השעה של החברה האזרחית, בהזדמנויות לקידום השלום, ובפעילות הקואליציה בחודשים הקרובים.

קרא עוד »

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.