דו"ח מיטשל (2001)

דו”ח מיטשל הינו מסמך שהוכן ע”י ועדה המורכבת מנציגים בינ”ל בראשות הסנאטור האמריקאי לשעבר ג’ורג’ מיטשל. הכוונה להקים ועדה זו הובאה בדבריו של ביל קלינטון בועידה הבינ”ל לענייני השלום המזה”ת, שהתכנסה בשארם אל-שייח’ באוקטובר 2000 אחרי אי-הצלחת המו”מ הרשמי בקמפ-דיויד.
דו”ח מיטשל עסק בהבנת הגורמים שהביאו לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, ובהסקת מסקנות שיאפשרו את חידוש המו”מ. הדו”ח, שפורסם באפריל 2001, קרא לנקוט פעולה בשלוש רמות: א. הפסקה מיידית של האלימות. ב. השבת האמון ע”י פעילות הרשות הפלסטינית לסיכול הטרור והקפאת הבנייה בהתנחלויות, לצד צעדים בוני אמון אחרים. ג. חידוש המו”מ.

דו”ח מיטשל
רקע

הסכם הפסקת האש (13 יוני 2001) שהושג בתיווך אמריקאי בין ישראל לרשות הפלסטינית, מהווה את הנדבך הראשון ביישום המלצות דו”ח מיטשל. הדו”ח עצמו מציע, כעסקת חבילה, את הפסקת האלימות יחד עם צעדים לבניית אמון בין הצדדים, כולל הקפאת הבניה בהתנחלויות, וחידוש המו”מ המדיני.

דו”ח מיטשל, ששמו הרשמי הינו דו”ח ועדת שארם א-שייח לבדיקת העובדות (The Sharam el-Sheikh Fact-Finding Committee), הינו תוצר של ועדה מיוחדת שהוקמה בהסכמת הצדדים, בעקבות מפגש הפסגה שהתקיים בשארם א-שייח ב17- אוקטובר 2000, בנוכחות נציגי ישראל, הרשות הפלסטינית, ארה”ב, מצרים, ירדן, האו”ם והאיחוד האירופאי. הועדה שהוקמה באמצעות כתב מינוי מנשיא ארה”ב, כללה, בנוסף לאמריקאים ג’ורג’ מיטשל (שתיווך בהצלחה בסכסוך באירלנד), ווורן רודמן (שניהם סנאטורים לשעבר), את נשיא תורכיה לשעבר סלימאן דמירל, את שר החוץ של נורבגיה טורביורן יגלנד, ואת האחראי לנושאי חוץ וביטחון באיחוד האירופאי, הספרדי חאוייר סולאנה. מטרתה לבדוק את האירועים הקשורים לאינתיפאדה שהחלה בסוף ספטמבר 2000.

הנייר שלהלן יסקור את עיקרי הדו”ח והמלצותיו.

פרוט המסמך

המסמך פותח באבחנה חדה על פיה, יהיו אשר יהיו הסיבות לפרוץ המהומות, האלימות לא תפתור את בעיות האזור, מוות והרס לא יביאו לשלום במזה”ת, והדרך היחידה לפתרון של שלום, צדק, וביטחון, יתקיים באמצעות מו”מ מדיני בין שני עמים גאים המחלקים אותה אדמה ואותו גורל. בהקשר זה מציינים מחברי המסמך שלמרות ההיסטוריה הארוכה והקירבה הגיאוגרפית, נראה שישראלים ופלסטינים אינם מבינים ואינם מעריכים את הבעיות והדאגות של הצד האחר: מחד, ישראלים אינם מבינים את ההשפלה והתסכול שעוברים פלסטינים בכל יום כתוצאה מהחיים תחת כיבוש והמפגש עם צה”ל והמתנחלים, ואינם מפנימים את הנחישות הפלסטינית להשיג עצמאות והגדרה עצמית.

מאידך, הפלסטינים אינם מבינים את רמת החששות שמייצר הטרור בקרב הציבור הישראלי ואת העובדה שהטרור גורם לחוסר אמון ישראלי באפשרות לחיות בדו-קיום. במקביל לא תופסים הפלסטינים את הנחישות של ממשלת ישראל לעשות כל מה שנדרש בכדי להגן על הציבור הישראלי.

החלק השני של המסמך מנתח את השאלות כיצד ומדוע פרצה האינתיפאדה. גדולתו של הדו”ח הינה בין היתר בעובדה שמחבריו החליטו שהם לא ישחקו את תפקיד השופט הקובע מי אשם, ויסתפקו בפרק זה בהצגה אובייקטיבית של עמדות שני הצדדים ובניתוח השפעת האירועים על הידרדרות המצב. לאחר הצגת תמונת המציאות השונה שכל צד מציג בביקורתו על האחר, קבעה הועדה, שהם לא מצאו שום ראייה המאששת, לא את הטיעון הישראלי שערפאת והרש”פ תכננו או יזמו את ההתקוממות, ולא את הטיעון הפלסטיני שעלייתו להר הבית של מנהיג האופוזיציה דאז, אריאל שרון, היתה מתואמת ונועדה להוות פרובוקציה של ממשלת ברק. בנוסף, לא מצאו ראייה לכך שהיתה כוונה של הרש”פ לנצל הזדמנות ראשונה בכדי לפתוח באלימות, או לכך שהייתה תוכנית ישראלית להגיב על כך בכוח קטלני.

בהקשר לשאלה מדוע כל זה התרחש, קובעת הועדה ששורשי האירועים לא מצויים בסמוך למועד ההתקוממות אלא בעשור שקדם לכך, ובתחושות השליליות של שני הצדדים, באשר לאי יישום תהליך השלום שהחל במדריד (1991) ובאוסלו (1993). מבחינת הצד הפלסטיני, ישראל לא יישמה את ההסכמים, בין היתר בכך שנמשך הגידול בהתנחלויות באמצעות כוחנות צבאית ישראלית, שהיומיום ספוג בהשפלה ובשיבוש החיים בגדמ”ע ובעזה, שההערכות מחדש השלישית לא בוצעה, ושלא בוצע שחרור אסירים. מבחינת הצד הישראלי הדגש הושם על נושא הביטחון והטיעון העיקרי הוא שהרש”פ הפרה את ההסכם בכך שאפשרה שימוש באלימות ובנשק כחלק מהמהלך המדיני, וכן שאפשרה ואף עודדה הסתה אנטי ישראלית ואנטי יהודית, שחררה טרוריסטים, לא פיקחה על נשק בלתי חוקי, ואפשרה מעשי טרור.

המלצות הדו”ח

המלצות הדו”ח מתמקדות ביצירת מכניזם שיביא להפסקת האלימות, לבניית אמון, ולחידוש המו”מ המדיני האמור להביא להסדר קבע ולשלום בין הצדדים. הדו”ח מציע חבילה כוללת של שלושת המרכיבים הללו כעסקה אחת. מחברי הדו”ח מבקשים מהמנהיגים בשני הצדדים לעשות את הדבר הקשה לפוליטיקאים: להוביל את הציבור ללא ידיעה מראש כמה יבואו אחריהם.

הפסקת האלימות

על פי הדו”ח, הפסקת האלימות חייבת להיות מוחלטת וחד-משמעית. בכדי לממשה, ממליצים מחברי הדו”ח על חידוש מיידי של שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים. בהקשר זה, מכירים חברי הועדה, בעמדה הפלסטינית ששיתוף פעולה ביטחוני מהווה בעיה פוליטית פנימית, כל עוד אין קונטקסט מדיני מתאים, הכולל הורדת הצעדים הביטחוניים המחמירים בשטחים ומו”מ המביא פירות מדיניים ושינויים בשטח.

פרק זה של הפסקת האלימות טופל בפרוטרוט באמצעות הסכם הפסקת האש של ראש ה-C.I.A. ג’ורג’ טנט. על פי הסכם זה יפעלו הפלסטינים, בין היתר, להפסקה מוחלטת של האלימות, יעצרו מחבלים המתכננים פעילויות נגד ישראל, ישתפו פעולה עם ישראל במידע ובסיכול טרור, יפעלו לתפוס ולהחרים מאגרי נשק בלתי חוקי ומפעלים לייצור מרגמות, וימנעו הברחת נשק לתוך שטח הרש”פ. הצד הישראלי התחייב בין היתר, להפסיק את הפעולות הצבאיות בשטחי הרש”פ ואת תקיפת מתקניו, לממש מיידית פעילות נראית בשטח כגון הסרת מחסומים וכתרים, להגיש לוח זמנים לביצוע פריסת צה”ל לעמדות שלפני סוף ספטמבר 2000, לשחרר עצורים פלסטינים חדשים שאינם קשורים לפעילות טרור, ולפעול כנגד ישראלים הפוגעים או מאיימים לפגוע בפלסטינים. שני הצדדים התחייבו לחדש את כל מערכות התאום הביטחוני.

בניית מחדש של אמון

כחלק ממהלך זה ממליצה הועדה על קיום תקופת צינון מוסכמת שבמהלכה ינקטו הצדדים בצעדים בוני אמון. במסגרת זאת, שני הצדדים יפעלו בין היתר נגד מעשי הסתה, ויבהירו לציבוריהם שמעשי טרור אינם מקובלים וראויים לכל גינוי. תחת סעיף זה קובעת הועדה שעל ממשלת ישראל להקפיא כל פעילות התנחלותית כולל זאת המכונה “גידול טבעי” של התנחלויות קיימות. על פי הדו”ח, דרישת ישראל לשיתוף פעולה ביטחוני אינה יכולה לדור לאורך זמן בכפיפה אחת עם פעילות התנחלותית שהוגדרה “על ידי ארה”ב כפרובוקטיבית”. עוד קובע הדו”ח שעל ישראל להסיר את הסגרים והכתרים, להעביר לרש”פ את כל הכספים השייכים לה ומוקפאים על ידי ישראל, לאפשר לפלסטינים שעבדו בישראל לחזור למקומות עבודתם, ולחדול מהרס בתים ורכוש פלסטיני על ידי צה”ל והמתנחלים. על הפלסטינים לייצר מערכת ברורה של פיקוד ושליטה על כוחותיה החמושים, ולאכוף על המערכות הרלבנטיות נוהלי תפעול ברורים. בנוסף, על שני הצדדים מוטלת המשימה לשמור ולהגן במשותף על מקומות קדושים, וכן לעודד לאשר ולסייע לגופים לא ממשלתיים לממש תוכניות של שיתוף פעולה אזרחי, פעילויות עם לעם, ויוזמות בין קהילתיות לקידום הדו-קיום.

חידוש המו”מ המדיני

חברי הועדה קובעים שבכדי לחדש את המו”מ אכן יש צורך במאה אחוז מאמץ לעצור את האלימות, בחידוש שיתוף הפעולה הביטחוני ובנקיטת צעדים בוני אמון. יחד עם זאת, הם מוסיפים שכל הצעדים הללו אינם יכולים להאריך ימים ללא חזרה למו”מ מדיני רציני. חברי הועדה אינם מתיימרים לקבוע את הפרמטרים המדויקים למו”מ, אך לדעתם המו”מ צריך לייצג – על אף האירועים הקשים של החודשים האחרונים – אוירה של פשרה, פיוס, ושותפות. במסגרת זאת הם ממליצים שהצדדים יפגשו במטרה להצהיר מחדש על דבקותם בהסכמים החתומים ובהסכמות ההדדיות.

בשורות האחרונות של הדו”ח קובעים חבריו המנוסים והמכובדים, שאם הצדדים לא ישובו לשולחן המו”מ הם עלולים למצוא עצמם נלחמים לנצח. הדו”ח מסתיים במילים הבאות: “אנו מתפללים שהצדדים יעשו את הבחירה הנכונה, קרי הפסקת האלימות עתה. ישראלים ופלסטינים חייבים לחיות, לעבוד, ולשגשג יחדיו. היסטוריה וגיאוגרפיה הפכו אותם לשכנים. דבר זה אינו בר שינוי. רק כאשר פעילות הצדדים תכוון על ידי הבנה זאת, יוכלו הצדדים לפתח את החזון והמציאות של שלום והצלחה משותפת.

להורדת הדו”ח לחץ כאן

לשתף:

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.