הסכם קהיר (הסכם עזה ויריחו תחילה 1994)

ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל ואש”ף ועסק בהסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלשתינים בעזה ויריחו. מרכיבים עיקריים בהסכם הם נסיגה ישראלית מישובים פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית, והקמת הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך נחתם על סמך הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך. בהסכם אוסלו לא היתה כל התייחסות לסוגיות הסכם הקבע העתידי כמו מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע.

הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי עם אש”ף
13 בספטמבר 1993

ממשלת ישראל וצוות אש”ף (במסגרת המשלחת הירדנית-פלסטינית לועידת השלום
במזרח התיכון) (“המשלחת הפלסטינית”), המייצגת את העם הפלסטיני, מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם
הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים, ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי
באמצעות התהליך המדיני המוסכם.
אי לכך מסכימים שני הצדדים על העקרונות הבאים:

סעיף 1

יעד המשא-ומתן

יעדו של המשא-ומתן הישראלי-הפלסטיני במסגרת תהליך השלום הנוכחי הינו, בין היתר, להקים רשות פלסטינית לממשל עצמי בשלב הביניים, המועצה הנבחרת (“המועצה”), עבור העם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת-עזה, לתקופת מעבר שלא
תעלה על חמש שנים, אשר תוביל להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו – 338.

מובן כי הסדרי הביניים מהווים חלק בלתי נפרד מתהליך השלום כולו, וכי
המשא-ומתן על הסדר הקבע יוביל ליישומן של החלטות מועצת הביטחון 242 ו – 338.

סעיף 2

מסגרת לתקופת הביניים

המסגרת המוסכמת לתקופת הביניים מפורטת בהצהרת עקרונות זו.

סעיף 3

בחירות
1. על מנת שהעם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת-עזה יוכל למשול בעצמו בהתאם לעקרונות דמוקרטיים, ייערכו בחירות פוליטיות ישירות, חופשיות וכלליות למועצה,
תחת פיקוח מוסכם ומשקיפים בין-לאומיים, בעוד המשטרה הפלסטינית תשמור על הסדר הציבורי.
2. ייעשה הסכם בדבר הצורה והתנאים המדויקים של הבחירות, בהתאם לפרוטוקול המצורף כנספח 1, במטרה לערוך את הבחירות לא יאוחר מתשעה חודשים לאחר
כניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו.
3. בחירות אלה יהוו צעד ביניים משמעותי לקראת מימוש הזכויות הלגיטימיות והדרישות הצודקות של העם הפלסטיני.

סעיף 4

תחום שיפוט

תחום שיפוטה של המועצה יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע.

שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים.

סעיף 5

תקופת המעבר והמשא-ומתן של הסדר הקבע
1. תקופת המעבר בת חמש השנים תחל עם הנסיגה מרצועת-עזה ומאזור יריחו.
2. המשא-ומתן על מעמד הקבע בין ממשלת ישראל ונציגי העם הפלסטיני, יחל מוקדם ככל האפשר, ולא יאוחר מתחילת השנה השלישית של תקופת הביניים.
3. מובן שמשא-ומתן יכסה נושאים נותרים, לרבות: ירושלים, פליטים, התיישבויות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים אחרים, וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.
4. שני הצדדים מסכימים כי תוצאות המשא-ומתן על מעמד הקבע לא ייפגעו מההסכמים שהוגשו ביחס לתקופת הביניים, ולהסכמים אלה תהיה קדימה ביחס למשא-ומתן על מעמד הקבע.

סעיף 6

העברה מכינה של סמכויות ואחריות
1. עם כניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו והנסיגה מרצועת-עזה ומאזור יריחו תחל העברת סמכות מהממשל הצבאי הישראלי ומהמינהל האזרחי שלו לפלסטינים
שהוסמכו לכך, כמפורט במסמך זה.
העברת סמכות זו תהיה בעלת אופי מכין עד לכינונה של המועצה.
מייד לאחר כניסתה של הצהרת עקרונות זו והנסיגה מרצועת-עזה ומאזור יריחו, במגמה לקדם פיתוח כלכלי של הגדה המערבית ורצועת-עזה, תועבר לידי הפלסטינים סמכות בתחומים הבאים: חינוך ותרבות, בריאות, רווחה חברתית,
מיסוי ישיר ותיירות.

הצד הפלסטיני יחל בבניית כוח משטרתי פלסטיני כמוסכם.

2. עד לכינונה של המועצה, רשאים שני הצדדים לנהל משא-ומתן על העברת כוחות ואחריות נוספים כמוסכם.

סעיף 7

הסכם ביניים
1. המשלחות הישראלית והפלסטינית תנהלנה משא-ומתן על הסכם תקופת הביניים (להלן “הסכם הביניים”).
2. הסכם הביניים יפרט, בין השאר, את מבנה המועצה, מספר חבריה והעברת הסמכויות ותחומי האחריות מהממשל הצבאי הישראלי והמינהל האזרחי שלו לידי המועצה. הסכם הביניים יפרט גם את סמכות הביצוע של המועצה, את סמכות החקיקה שלה בהתאם לסעיף 9 להלן, ואת גופי השיפוט הפלסטיניים העצמאיים.
3. הסכם הביניים יכלול הסדרים אשר יושמו עם כינון המועצה, בדבר נטילה על-ידי המועצה של כל הסמכויות ותחומי האחריות, שהועברו קודם לכן בהתאם לסעיף 6
לעיל.
4. כדי לאפשר למועצה לקדם תהליכי צמיחה כלכלית, תקים המועצה, עם כינונה, בין היתר, רשות פלסטינית לחשמל, רשות לנמל עזה, בנק פלסטיני לפיתוח, מועצה
פלסטינית לקידום היצוא, רשות פלסטינית לאיכות הסביבה, רשות קרקעות פלסטינית ורשות פלסטינית לניהול מים וכל רשות אחרת שיוסכם עליה, בהתאם להסכם הביניים אשר יפרט את סמכויותיהן ותחומי האחריות.
5. לאחר כינון המועצה יפורק המינהל האזרחי, והממשל הצבאי הישראלי ייסוג.

סעיף 8

סדר ציבורי וביטחון

על-מנת להבטיח סדר ציבורי וביטחון פנים לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת-עזה תקים המועצה כוח משטרתי חזק, ואילו ישראל תמשיך לשאת באחריות להגנה מפני
איומים חיצוניים, וכן לביטחון הכולל של הישראלים לשם הבטחת ביטחון הפנים והסדר הציבורי שלהם.

סעיף 9

חוקים וצווים צבאיים
1. המועצה תהיה מוסמכת לחוקק, בהתאם להסכם הביניים, במסגרת כל הסמכויות שהועברו אליה.
2. שני הצדדים יבדקו במשותף את החוקים והצווים הצבאיים אשר הינם כעת בתוקף בתחומים נותרים.
סעיף 10

ועדת קישור משותפת ישראלית-פלסטינית

על-מנת לאפשר יישום תקין של הצהרת עקרונות זו ושל כל ההסכמים העתידיים הנוגעים לתקופת הביניים, עם כניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו תוקם ועדה
משותפת ישראלית-פלסטינית על-מנת לטפל בנושאים הדורשים תיאום ובנושאים אחרים בעלי עניין משותף, ובסכסוכים.

סעיף 11

שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני בתחומים הכלכליים

בהכירם בתועלת ההדדית שבשיתוף פעולה בקידום הפיתוח של הגדה המערבית, רצועת-עזה וישראל, עם כניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו, תוקם ועדה משותפת ישראלית-פלסטינית לשיתוף פעולה כלכלי, על-מנת לפתח וליישם במשותף את התוכניות המצוינות בפרוטוקולים המצורפים כנספח 3 ונספח 4.

סעיף 12

קישור ושיתוף פעולה עם ירדן ומצרים

שני הצדיים יזמינו את ממשלות ירדן ומצרים להשתתף בהקמת הסדרים נוספים לקישור ולשיתוף פעולה בין ממשלת ישראל והנציגים הפלסטינים, מחד גיסא,
וממשלות ירדן ומצרים, מאידך גיסא, לקידום שיתוף פעולה ביניהם. הסדרים אלה יכללו הקמה של ועדה מתמדת, אשר תחליט, בהסכמה, על הקריטריונים להתרת כניסתם של אנשים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת-עזה ב – 1967, יחד עם
האמצעים הדרושים למניעת שיבושים ואי-סדר. ועדה זו תטפל בנושאים אחרים שיש בהם עניין משותף.

סעיף 13

פריסה מחדש של כוחות ישראליים
1. עם הכניסה לתוקף של הצהרת עקרונות זו, ולא יאוחר מערב הבחירות למועצה, תבוצע פריסה מחדש של כוחות צבא ישראליים בגדה המערבית ורצועת עזה, בנוסף
לנסיגת כוחות ישראליים שתתבצע בהתאם לסעיף 14.
2. בפריסה מחדש של כוחותיה הצבאיים תונחה ישראל על-ידי העיקרון, שיש לפרוס מחדש את כוחותיה הצבאיים מחוץ לאזורים מאוכלסים.
3. המשך הפריסה מחדש במקומות מוגדרים ייושם בהגדרה באופן העולה בקנה אחד עם נטילת האחריות לסדר הציבורי ולביטחון הפנים על-ידי כוח המשטרה
הפלסטיני, בהתאם לסעיף 8 לעיל.

סעיף 14

נסיגה ישראלית מרצועת-עזה ומאזור יריחו

ישראל תיסוג מרצועת-עזה ומאזור יריחו כמפורט בפרוטוקול המצורף כנספח 2.

סעיף 15

יישוב סכסוכים
1. סכסוכים הנובעים מיישום או פרשנות של הצהרת עקרונות זו או של הסכמים נוספים עתידיים הנוגעים לתקופת הביניים ייושבו במשא-ומתן במסגרת ועדת
הקישור המשותפת שתוקם בהתאם לסעיף 10 דלעיל.
2. סכסוכים שלא ניתן ליישבם במשא-ומתן, ניתן ליישבם על-ידי מנגנון של פישור שיוסכם עליו בין הצדדים.
3. הצדדים רשאים להסכים להגיש לבוררות סכסוכים הנוגעים לתקופת הביניים שאי-אפשר ליישבם באמצעות פישור. למטרה זו, ועל-פי הסכמת שני הצדדים, הצדדים יקימו ועדת בוררות.

סעיף 16

שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני בנוגע לתוכניות אזוריות

שני הצדדים רואים בקבוצות העבודה הרב-צדדיות כלי מתאים לקידומה של “תוכנית מרשל”, התוכניות האזוריות ותוכניות אחרות, לרבות תוכניות מיוחדות לגדה המערבית ורצועת-עזה, כמפורט בפרוטוקול המצורף כנספח 4.

סעיף 17

הוראות שונות

1. הצהרת העקרונות תיכנס לתוקפה חודש אחד לאחר חתימתה.
2. כל הפרוטוקולים הנספחים להצהרת עקרונות זו וזיכרון הדברים המוסכם הנוגע לה יהוו חלק בלתי נפרד ממנה.

נעשה בוושינגטון, מחוז קולומביה, ביום 13 בחודש ספטמבר 1993.

נספח 1

פרוטוקול על אופן ותנאי הבחירות
1. לפלסטינים מירושלים הגרים בה תהיה הזכות להשתתף בתהליך הבחירות, בהתאם להסכם בין שני הצדדים.
2. בנוסף, על ההסכם בנוגע לבחירות לכסות, בין יתר הנושאים הבאים:
א. שיטת הבחירות;
אופן הפיקוח המוסכם, המשקיפים הבין-לאומיים והרכבם האישי; וכן
ב. כללים ותקנות הנוגעים למערכת הבחירות, לרבות הסדרים מוסכמים לארגון תקשורת המונים, ואפשרות למתן רשיון לתחנת שידור לרדיו ולטלוויזיה.
3. המעמד העתידי של פלסטינים שעזבו, שהיו רשומים ב – 4 ביוני 1967, לא ייפגע בשל אי-יכולתם להשתתף בתהליך הבחירות עקב סיבות מעשיות.
נספח 2

פרוטוקול בדבר נסיגת כוחות ישראליים מרצועת-עזה ומאזור יריחו
1. שני הצדדים יערכו ויחתמו על הסכם בדבר נסיגת כוחות ישראליים מרצועת-עזה מאזור יריחו בתוך חודשיים מתאריך כניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו.
הסכם זה יכלול הסדרים מקיפים שיחולו ברצועת-עזה ובאזור יריחו בעקבות הנסיגה הישראלית.
2. ישראל תבצע נסיגה מזורזת, ועל-פי לוח זמנים, של כוחות צבא ישראליים מרצועת-עזה ומאזור יריחו, שתתחיל מייד עם חתימת ההסכם על רצועת-עזה ואזור
יריחו ותושלם בתוף פרק זמן שלא יעלה על ארבעה חודשים אחרי חתימת הסכם זה.
3. ההסכם הנ”ל יכלול, בין השאר:
א. הסדרים להעברה חלקה ושלווה של הסמכות מידי הממשל הצבאי הישראלי והמינהל האזרחי שלו לידי הנציגים הפלסטינים.
ב. מבנה, סמכויות ותחומי האחריות של הרשות הפלסטינית באזורים אלו, למעט:
ביטחון חוץ, התנחלויות, ישראלים, יחסי-חוץ, ונושאים אחרים שיוסכם עליהם הדדית.
ג. הסדרים לנטילת האחריות לביטחון הפנים והסדר הציבורי על-ידי כוח משטרה פלסטיני, שיורכב מקציני משטרה מגוייסים במקום ומחוץ-לארץ (המחזיקים
בדרכונים ירדניים ובמסמכים פלסטיניים שהונפקו על-ידי מצרים). על המשתתפים בכוח המשטרה הפלסטיני שיגיעו מחוץ-לארץ, לעבור הכשרה כשוטרים וכקציני משטרה.
ד. נוכחות זמנית בין-לאומית או זרה, כמוסכם.
ה. הקמתה של ועדה משותפת ישראלית-פלסטינית לתיאום ושיתוף פעולה למטרות ביטחוניות הדדיות.
ו. תוכנית לפיתוח ולייצוב כלכלי, כולל הקמת קרן חירום לעידוד השקעות זרות ותמיכה פיננסית וכלכלית. שני הצדדים יתאמו וישתפו פעולה ביחד ולחוד, עם צדדים אזוריים ובין-לאומיים לקידום מטרות אלה.
ז. הסדרים להבטחת מעבר בטוח של אנשים ותחבורה בין רצועת-עזה לאזור יריחו.
4. ההסכם הנ”ל יכלול הסדרים לתיאום בין שני הצדדים בנוגע למעברים הבאים:
א. עזה-מצרים;
ב. יריחו-ירדן.
5. המשרדים האחראים להפעלת הסמכויות ותחומי האחריות של הרשות הפלסטינית, לפי נספח 2 זה וסעיף 6 של הצהרת העקרונות, ימוקמו ברצועת-עזה ובאזור יריחו
עד לכינונה של המועצה.
6. חוץ מההסדרים המוסכמים הללו, מעמד רצועת-עזה ואזור יריחו ימשיך להוות חלק אינטגרלי מהגדה המערבית ומרצועת-עזה, ולא יחול בו כל שינוי בתקופת הביניים.

נספח 3

פרוטוקול בדבר שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני בתוכניות כלכליות ובתוכניות פיתוח

שני הצדדים מסכימים להקים ועדה מתמדת ישראלית-פלסטינית לשיתוף פעולה כלכלי שתתרכז, בין היתר, בנושאים הבאים:

1. שיתוף פעולה בנושא מים, כולל תוכנית לפיתוח מים שתוכן על-ידי מומחים של שני הצדדים ושתפרט גם את אופן שיתוף הפעולה בניהול מקורות מים בגדה המערבית וברצועת-עזה, ושתכלול הצעות למחקרים ולתוכניות בנושא זכויות מים של כל צד, כמו כן ניצול הוגן של מקורות מים משותפים, ליישום במהלך הביניים ומעבר לה.
2. שיתוף פעולה בנושא חשמל, כולל תוכנית לפיתוח חשמל, שתפרט גם את אופן שיתוף הפעולה בייצור, בתחזוקה, ברכישה ובמכירה של מקורות אנרגיה חשמלית.
3. שיתוף פעולה בנושא אנרגיה, כולל תוכנית לפיתוח אנרגיה, שתקבע את הצעדים הדרושים לניצול של נפט וגז למטרות תעשייה, בעיקר ברצועת -עזה ובנגב, ותעודד
ניצול משותף נוסף של מקורות אנרגיה אחרים. תוכנית זו יכולה גם לקבוע את הצעדים הדרושים לבנייה של תשלובת תעשייה פטרוכימית ברצועת-עזה ולהנחת צינורות נפט וגז.
4. שיתוף פעולה בתחום הפיננסי, כולל תוכנית לפיתוח פיננסי ותוכנית פעולה לעידוד השקעות בין-לאומיות בגדה המערבית וברצועת-עזה, ובישראל, וכן הקמת בנק
פלסטיני לפיתוח.
5. שיתוף פעולה בנושא תחבורה ותקשורת, כולל תוכנית שתגדיר קווים מנחים להקמת “אזור נמל עזה”, ותשמש בסיס להקמת קווי תחבורה ותקשורת אל הגדה
המערבית ורצועת-עזה ומהן לישראל ולמדינות אחרות. בנוסף יהיו בתוכניות הוראות בדבר ביצוע הבנייה הנחוצה של כבישים, פסי רכבת, קוי תקשורת וכו’. 5.
6. שיתוף פעולה בנושא הסחר, כולל מחקרים ותוכניות לקידום הסחר, שיעודדו סחר מקומי, אזורי ובין-אזורי, וכן מחקר לגבי יישומיות הקמתם של אזורי סחר חופשי
ברצועת-עזה ובישראל, גישה הדדית לאזורים אלו ושיתוף פעולה בנושאים אחרים הקשורים למסחר.
7. שיתוף פעולה בנושא התעשייה, כולל תוכניות לפיתוח תעשייתי, שיהיו בהן הוראות בדבר הקמת מרכזי מחקר ופיתוח תעשייתי משותפים ישראליים-פלסטיניים, שיעודדו מיזמים משותפים ישראלים-פלסטיניים, ויספקו
קווים מנחים לשיתוף פעולה בתחומי טקסטיל, מזון, רוקחות, אלקטרוניקה, יהלומים, מחשבים ותעשיות המבוססות על מדע.
8. תוכנית לשיתוף פעולה ולהסדרה של יחסי העבודה ולשיתוף פעולה בנושאי רווחה חברתית.
9. תוכנית לפיתוח ושיתוף פעולה בתחומי משאבי אנוש, שתקבע את הצעדים הדרושים להפעלת סדנאות וסמינרים ישראלים-פלסטיניים ולהקמת מרכזים להכשרה מקצועית, מוסדות מחקר ומאגרי מידע.
10. תוכנית להגנה על איכות הסביבה, שתקבע אמצעים משותפים ו/או מותאמים בתחום זה.
11. תוכנית לפיתוח תיאום ושיתוף פעולה בתחום התקשורת ואמצעי התקשורת ההמוניים.
12.כל תוכנית אחרת שיש בה עניין משותף.

נספח 4

פרוטוקול בדבר שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני – בנוגע לתוכניות לפיתוח אזורי
1. הצדדים ישתפו פעולה בהקשר של מאמצי השלום במסלול הרב-צדדי לקידום תוכנית פיתוח לאזור , הכוללת את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה, שאותה יזמו
חברות ה- G7. הצדדים יבקשו מחברת הG7- לפעול לשיתופן של מדינות נוספות המעונינות להשתלב בתוכנית, כגון: חברות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה
כלכלי ולפיתוח), מדינות ומוסדות ערביים מן האזור, וכן גופים מן המגזר הפרטי.
2. תוכנית הפיתוח תהיה מורכבת משני גורמים: א. תוכנית פיתוח כלכלי לגדה
המערבית ולרצועת-עזה; ב. תוכנית לפיתוח כלכלי אזורי.
א. תוכנית הפיתוח לגדה המערבית ולרצועת-עזה תכלול את המרכיבים הבאים: א.
1. תוכנית לשיקום חברתי, הכוללת גם תוכנית שיכון ובינוי;
2. תוכנית לפיתוח עסקים קטנים ובינוניים;
3. תוכנית לפיתוח תשתית (מים, חשמל, תחבורה, תקשורת וכד’)
4. תוכנית משאבי אנוש;
5. תוכניות אחרות.
ב. התוכנית האזורית לפיתוח כלכלי יכולה שתכלול את המרכיבים הבאים:
1. הקמת קרן לפיתוח מזרח התיכון, כשלב ראשון, והקמת בנק לפיתוח המזרח התיכון, כשלב שני;
2. פיתוח תוכניות משותפת ישראלית-פלסטינית-ירדנית לניצול מתואם של אזור ים-המלח;
3. הים התיכון (עזה) – תעלת ים-המלח;
4. מיזמי פיתוח אזוריים להתפלת מים ומיזמים אחרים הקשורים בפיתוח נושא המים;
5. תוכנית אזורית לפיתוח חקלאי, כולל מאמץ אזורי מתואם למניעת המדבור;
6. חיבור רשתות חשמל;
7. שיתוף פעולה אזורי להעברה, חלוקה וניצול תעשייתי של גז, נפט ומקורות אנרגיה אחרים;
8. תוכנית אזורית לפיתוח התיירות, התחבורה והטלקומוניקציה;
9. שיתוף פעולה אזורי בתחומים נוספים;

3. שני הצדדים יעודדו את קבוצות העבודה הרב-צדדיות, ויתאמו פעולה למען הצלחתן. שני הצדדים יעודדו פעילויות בין-מושביות, וכן את עריכתם של סקרי טרום היתכנות וסקרי היתכנות במסגרת קבוצות העבודה הרב-צדדיות השונות.

זיכרון דברים מוסכם להצהרת העקרונות על הסדרי הביניים של הממשל העצמי

א. הבנות והסכמות כלליות

כל הסמכויות ותחומי האחריות המועברים לפלסטינים בעקבות החתימה על הצהרת העקרונות לפני כינון המועצה יהיו כפופים לאותם עקרונות הנוגעים לסעיף 4. כמפורט
בזיכרון דברים מוסכם זה דלהלן.

ב. הבנות והסכמות פרטניות

סעיף 4

מובן כי:

1. תחום השיפוט של המועצה יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, למעט נושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע: ירושלים, התנחלויות, אזורים
צבאיים וישראלים.
2. תחום השיפוט של המועצה יחול ביחס לכוחות, האחריות, התחומים והסמכויות המוסכמים המועברים לידיה.

סעיף 6(2)

מוסכם כי העברת האחריות תיעשה כדלקמן:

1. הצד הפלסטיני יודיע לצד הישראלי את שמות האישים הפלסטינים המורשים שיקבלו לידיהם את הכוחות, הסמכויות והאחריות שיועברו לפלסטינים, בהתאם להצהרת העקרונות בתחומים כדלהלן: חינוך ותרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר,
תיירות, ותחומים וסמכויות אחרים שיוסכם עליהם.
2. מובן כי הזכויות והחובות של משרדים אלה לא ישתנו.
3. כל אחד מהתחומים הנ”ל יוסיף ליהנות מהקצאות תקציב קיימות, בהתאם להסדרים שיוסכם עליהם בין הצדדים. הסדרים אלה יכללו גם את ההתאמות הנחוצות כדי להביא בחשבון את המסים שייגבו על-ידי המשרד למיסוי ישיר.
4. עם ביצועה של הצהרת העקרונות תחלנה מייד המשלחות הישראלית והפלסטינית לנהל משא-ומתן על תוכנית מפורטת של העברת הסמכויות במשרדים הנ”ל, בהתאם
להבנות דלעיל.

סעיף 7(2)

הסכם הביניים יכלול הסדרים לתיאום ולשיתוף פעולה.

סעיף 7(5)

נסיגת הממשל הצבאי לא תמנע מישראל להפעיל את הסמכויות והאחריות של הועברו לידי המועצה.

סעיף 8

מובן כי הסכם הביניים יכלול הסדרים בדבר שיתוף פעולה ותיאום בין שני הצדדים בתחום זה. כן מוסכם, שהעברת הסמכויות והאחריות למשטרה הפלסטינית תתבצע
באופן הדרגתי, כמוסכם בהסכם הביניים.

סעיף 10

מוסכם כי עם כניסתה לתוקף של הצהרת העקרונות יחליפו ביניהן המשלחות הישראלית והפלסטינית את שמות האישים שנקבעו על-ידיהן כחברים בוועדת הקישור
המשותפת הישראלית-הפלסטינית. עוד מוסכם כי לכל צד יהיה מספר חברים זהה בוועדה המשותפת. החלטות הוועדה המשותפת תתקבלנה בהסכמה. הועדה המשותפ יכולה לצרף אליה טכנאים ומומחים במידת הצורך. הוועדה המשותפת תחליט על תדירות מפגשיה ועל מקום או מקומות המפגש.

נספח 2

מובן כי בעקבות הנסיגה הישראלית תמשיך ישראל להיות אחראית לביטחון הפנים ולסדר הציבורי של התנחלויות וישראלים.

כוחות צבא ואזרחים ישראלים יהיו רשאים להמשיך ולהשתמש באופן חופשי בכבישי רצועת-עזה ואזור יריחו.

נחתם בוושינגטון, אזור קולומביה, ביום 13 בחודש ספטמבר 1993.

עוד פוסטים

לשתף:

פוסטים נוספים

צעירים מובילים בכנסת

בעקבות השתתפות צעירים מובילים בסמינר הכשרה של יוזמת ז’נבה לקידום השלום ולסיום הסכסוך – הוזמנו משתתפי הסמינר לצד נעמי שטרנברג, מנהלת פרויקט סכסוך ומגדר ביוזמת ז’נבה, לכנס בכנסת תחת הכותרת : “היום שאחרי – ביטחון ואופק מדיני כערובה לעתידה של ישראל”. שטרנברג חתמה את הפורום בקריאה דחופה לנבחרי הציבור בכנסת לקדם את פתרון שתי המדינות.

קרא עוד »

ממשיכות בעשייה

ב-10 במרץ נפגשו 20 נשים מובילות מפרויקט המנהיגות הנשית לשיחה פתוחה עם ד״ר יוסי ביילין, יו”ר יוזמת ז’נבה. השיחה תחת הכותרת “איך ממשיכות מכאן?” עסקה במצב המדיני העכשווי, תובנות משולחן המו״מ ומענה לשאלות הקשות.

קרא עוד »

מפגש אסטרטגיה של קואליציית שתי המדינות

ב-9 בפברואר נפגשו במשרדי יוזמת ז’נבה ראשי הארגונים החברים בקואליציית שתי המדינות, עם יו”ר יוזמת ז’נבה, ד”ר יוסי ביילין, לשיחה על המלחמה והיום שחרי. לאחריה התקיים דיון פנימי באתגרי השעה של החברה האזרחית, בהזדמנויות לקידום השלום, ובפעילות הקואליציה בחודשים הקרובים.

קרא עוד »

סמינר הכשרה לצעירים מובילים

קבוצה של צעירים מובילים הפעילים במחאות ברחבי הארץ, בקמפוסים, ובמפלגות הגיעו בתאריכים 9-10 בפברואר לסמינר הכשרה והענקת כלים לקידום השלום ולסיום הסכסוך. במהלך יומיים עמוסים, המשתתפים למדו על העבר, ההווה, ועל העתיד של הסכסוך מיו”ר יוזמת ז’נבה, ד”ר יוסי ביילין, ד”ר שאול אריאלי, מראשי היוזמה, הפעילה הפלסטינית ניבין סנדוקה ועוד רבים אחרים.

קרא עוד »

שלחו לנו הודעה

תפריט נגישות

תוכנית טראמפ

מרץ 22, 2020

תוכנית טראמפ, הידועה גם בשמה “עסקת המאה”, היא תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי – פלסטיני. לצד מתן דגש לנושא הכלכלי, עיקר התכנית הוא מימוש פתרון שתי המדינות, ישראל ופלסטין, מתוך אימוץ מובהק של הנרטיב הישראלי, המקנה עדיפות עליונה לעמדות הישראליות בסוגיות של ביטחון, ירושלים, התנחלויות ופליטים. בעוד ראש ממשלת ישראל הצהיר על נכונותו לקיים מו”מ על בסיס היוזמה, הפלסטינים סירבו לכך בטענה כי עקרונות התכנית נוגדים את החוק הבינלאומי והסכמים קודמים. התכנית, וסעיף הסיפוח החד צדדי של ההתנחלויות על ידי ישראל, ירדו מהפרק עם כינון הסכם נורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות והפסדו של הנשיא טראמפ בבחירות.

הסכמי אוסלו

מרץ 22, 1993

הסכמי אוסלו – הסכמים שנחתמו ב-1993 ו-1995 בין ישראל לאש”ף, על יד ראש הממשלה יצחק רבין ויו”ר אשף יאסר ערפאת, הכוללים הכרה הדדית, הקמת רשות פלסטינית והסכמה לפתוח במו”מ על הסכם קבע ב-1999. במהלך תקופת שלטון נתניהו בין השנים 1996-1999 נחתמו הסכם חברון והסכם וואי, כחלק מהסכמי אוסלו, אך לא נפתח מו”מ להשגת הסכם שלום.

מלחמת העצמאות

מרץ 6, 1948

מלחמת העצמאות, שפרצה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, סימנה את גבולותיה של המדינה החדשה שאך הוקמה. בהסכם שביתת הנשק שנחתם בהסכמי רודוס שורטט הקו הירוק, שהפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל ומאז מוכר על ידי העולם כגבול הבינלאומי שלה.

מלחמת ששת הימים

מרץ 22, 1967

מלחמת ששת הימים הובילה לכיבוש יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שמצויים מאז תחת שליטה ישראלית. גם רצועת עזה נכבשה מהמצרים והייתה תחת שליטה ישראלית מלאה עד לתוכנית ההתנתקות ב- 2005. תוצאות המלחמה אפשרו בניית התנחלויות יהודיות בשטחים שנכבשו שהביאו לערבוב אוכלוסיות בין שני העמים.

תוכנית אלון

מרץ 23, 1967

תוכנית אלון – תוכנית מדינית שניסח שר העבודה דאז יגאל אלון ופורסמה כחודש ימים לאחר מלחמת ששת הימים. התוכנית, הציעה הסדר על בסיס הקו הירוק, לפיו השטחים שכבשה ישראל יחולקו בינה לבין ישות אוטונומית בשליטה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, ויצירת רצועת מעבר בין חבלי ארץ אלו, אשר תאפשר קשר של האוכלוסייה בין שני החלקים ומעבר חופשי מהגדה לנמל בעזה. התוכנית לא התקבלה על ידי ממשלת ישראל אך היוותה בסיס לתכניות ליישוב יהודים בחלק מהשטחים המוחזקים.

שתי מדינות לשני עמים

מרץ 22, 1972

“שתי מדינות לשני עמים” – בשנת 1972 פרסם אריה (לובה) אליאב, מי שהיה מזכ”ל מפלגת העבודה, את ספרו “ארץ הצבי” בו טבע לראשונה את המונח “שתי מדינות לשני עמים”. בספר, שמשרטט את תולדות המאבק על א”י מאז המאה ה- 19 ועד מלחמת ששת הימים, הציג אליאב הציע חזון של שתי מדינות, החיות זו בצד זו בשלום, ופועלות בשיתוף פעולה כלכלי, מסחרי, תרבותי ומדעי.

קולות ראשונים באש"ף בעד פתרון שתי המדינות

מרץ 22, 1973

קולות ראשונים באש”ף בעד פתרון שתי המדינות – סעיד חמאמי, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, שנבחר להיות נציג אש”ף בלונדון החל לקדם הידברות פלסטינית- ישראלית על בסיס פתרון של שתי מדינות לשני עמים. ב- 1977 הצהיר חמאמי כי “אש”ף מוכן להכיר בישראל תמורת פינוי גמור של הגדה המערבית ורצועת עזה והוא מוכן לדו-שיח על בסיס של הכרה הדדית”.

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין

מרץ 22, 1978

תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין – תוכנית למתן אוטונומיה מנהלית לתושביה הפלסטינים של יהודה, שומרון ועזה. התוכנית, שנוסחה על רקע שיחות השלום בין ישראל למצרים נועדה לאפשר קיום ישות פלסטינית עצמאית שהיא פחות ממדינה. ללא התערבות ישראל. בפועל ישראל החליטה לא לקדם את התוכנית והיא ירדה מהפרק עם קבלת חוק ירושלים ב- 1980 האוסר על העברת סמכויות בעיר כולל בשטחים שנכבשו ב-67 לגורם אחר חוץ מישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה

מרץ 22, 1988

כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ונוכח הודעת מלך ירדן על ניתוק הזיקה בינה לבין הגדה המערבית, הודיע אש”ף לראשונה על הכרה בעקרון שתי המדינות והכירה בזכות ישראל להתקיים. בעקבות ההצהרה, פתחה ארה”ב בדיאלוג רשמי עם אש”ף אשר מאז דבק בעקרון פתרון שתי המדינות.

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון

מרץ 22, 2000

ועידת קמפ דייוויד לשלום במזרח התיכון, נערכה בשנת 2000 בראשות נשיא ארה”ב ביל קלינטון, ראש הממשלה אהוד ברק ויו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. במהלך הוועידה הושגה התקדמות רבה בסוגיות כמו גבולות, ירושלים וסידורי ביטחון אך הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כולל.

יוזמת קרי

מרץ 22, 2014

יוזמת קרי, מו”מ בהובלת מזכיר המדינה האמריקאי ג’ון קרי, במסגרתו הסכים עקרונית ראש הממשלה נתניהו להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67, ואילו ישראל קיבלה חבילת ערבויות מארה”ב הנוגעות לביטחונה. בשיחות נרשמה גם התקדמות בסוגיית הפליטים אך שני הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולו עקרונית, בסוגיית ירושלים והשיחות הופסקו ללא הסכם.

ועידת טאבה

מרץ 22, 2001

ועידת טאבה – מפגש של צוותי המו”מ של הצדדים, אשר במהלכו הושגה התקדמות נוספת בדיונים, כולל בסוגיית הפליטים, אך נוכח הסמיכות לבחירות בישראל לא השתתפו במפגש שני המנהיגים ברק וערפאת והשיחות לא נמשכו לאחר הבחירות, בהן הפסיד ברק.

יוזמת השלום הערבית

מרץ 22, 2002

יוזמת השלום הערבית, שנודעה תחילה כיוזמת השלום הסעודית, היא תוכנית מדינית שהניח יורש העצר של ערב הסעודית, עבדאללה בן עבד אל עזיז, בפסגת הליגה הערבית ב- 2002. היוזמה קראה לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני, לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. בתמורה, ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל. היוזמה אומצה על ידי חברות הליגה והפכה ליוזמה הערבית אושרה גם על ידי ליגת המדינות המוסלמיות.

מפת הדרכים

מרץ 25, 2002

מפת הדרכים – תכנית מדינית לפתרון הסכסוך שהוצגה על ידי נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, ואשר התבססה על פתרון שתי המדינות, הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה, הקפאת הבניה בהתנחלויות וסיום הכיבוש שהחל ב-1967. הרשות הפלסטינית קיבלה את התוכנית, אך ממשלת ישראל הציגה 14 הסתייגויות ממנה.

יוזמת ז'נבה

מרץ 22, 2003

יוזמת ז’נבה נולדה עם הפסקתן של שיחות השלום בטאבה ב –2001. שר המשפטים הישראלי לשעבר יוסי ביילין ומזכ”ל אש”ף יאסר עבד רבו המשיכו לקיים שיחות במסלול לא רשמי במטרה לבחון האם ניתן להגיע להסכם קבע מפורט. במהלך כשנתיים של שיחות, אליהן הצטרפו מומחים ו אישי ציבור בולטים משני הצדדים ובהם שרים, חברי כנסת, בכירי מערכת הביטחון לשעבר, ראשי ערים, אנשי אקדמיה ורוח. בסופו של דבר, הושג מסמך מוסכם ומפורט הכולל פתרונות מלאים לכל הסוגיות שבמחלוקת לרבות הקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שמירת גושי התנחלויות בידי ישראל, כינון שתי בירות בירושלים והסדר מלא לבעיית הפליטים, הסכמה על הכרה הדדית בזכות שני העמים למדינה לעצמאית והכרזה על קץ הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות.

תוכנית ההתנתקות

מרץ 22, 2005

תוכנית ההתנתקות, שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון ב- 2005, לפינוי תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה והשגת כוחות צה”ל לגבול הקו הירוק באזור זה. במקביל פונו ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.

ועידת אנאפוליס

מרץ 22, 2007

ועידת אנאפוליס התקיימה באנאפוליס, ארה”ב, בהשתתפות נציגי ישראל, אש”ף, הקוורטט- האיחוד האירופי, ארצות- הברית, האו”ם, רוסיה ונציגים ממרבית מדינות הליגה הערבית. מטרת הוועידה הייתה להניע מחדש את תהליך השלום, שקפא מאז 2001 , ולסלול את הדרך למשא-ומתן לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המו”מ שהתקיים לאחר הוועידה קירב מאד בין הצדדים והושגו בו הנבות בנושאי הקמת המדינה הפלסטינית וסידורי ביטחון, אך הוא נפסק עם התפטרותו של אולמרט ללא חתימה על הסכם.

נאום בר-אילן

מרץ 22, 2009

נאום בר-אילן הוא נאום שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 2009 במרכז בגין- סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן.
בנאום, בו פירט את חזונו המדיני בסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני, הביע נתניהו לראשונה תמיכה עקרונית בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בתנאי שזו תהיה מפורזת ושהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי.

תוכנית החלוקה של האו"ם

מרץ 21, 1947

תוכנית החלוקה של האו”ם, היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו”פ של האו”ם ואושרה ברוב קולות בעצרת הכללית של האום בכ”ט בנובמבר 1947. התוכנית, הציעה את חלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר לשלושה אזורים: מדינה יהודית דמוקרטית, מדינה ערבית דמוקרטית ושליטה בינלאומית ב-1% מהשטח שכולל את ירושלים ובית לחם. התוכנית אומצה על ידי הישוב היהודי בישראל ונדחתה על ידי ההנהגה הערבית בארץ.